לבוש מרדכי בבא קמא קסג

אלא דבאמת דברי הרמ"א בכאן שאמר עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה הוי ליה כמלוה ביד אחרים משמע דמתקדשת בו תמוהים מאד דבמה הקנה לה המלוה ע"כ שהקנה במעמד שלשתן וכפי המובא למעלה דמע"ש יש אומרים שמקודשת וכן פירש בחלקת מחוקק (ס"ק כ"ח) דמתקדשת במע"ש ולכאורה תמוה דין זה שהרי איתא בחו"מ (סימן קכ"ו סעיף י"ח) ז"ל המחבר ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום לזמן שיצטרך לו וראובן הי' חייב ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון במעמד שלשתן כו' אינו חייב ללוי אפילו דמי השכר שנשתמש באותו החפץ עד אותו היום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו כשיחזיר החפץ הרי דהיכא דמחויב לו מדין שכירות ולא החזיר עדיין לא חייל כלל שעבודא דמעמד שלשתן ע"ז (ועיין בש"ך שם) והרמ"א מדלא הגיה ע"ז כלום הרי דס"ל כדעת המחבר וא"כ איך יכול לקדש אשה הרי לא תקנה זה במע"ש ובמה תתקדש. ואין לומר דהרמ"א מיירי כאן כשכבר נגמר המלאכה והחזיר שאז יכול לקדש אשה בהחוב שיש לו בעד הפעולה. זה אינו שהרי הרמ"א הוציא דין זה מהמרדכי פרק איזהו נשך וז"ל המרדכי שם מסקינן הכא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו דוקא לענין דלא ישלם לו הבעה"ב שכרו עד שיעשה הכל מיהו ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף לענין דמיד שעשה השכיר קצת מן המלאכה ועולה שכרו כדי פרוטה יכול לקדש אשה. הרי דמיירי בשלא גמר המלאכה ובשלמא על המרדכי לא קשה כי אולי ס"ל דחל מעמ"ש בשכירות שלא החזיר אבל הרב שסתם בחו"מ כדברי המחבר איך פסק בכאן כדברי המרדכי. והב"ש שהעיר ע"ז מדברי הריטב"א שהביא הש"ך ומדברי המחבר לא העיר כלום וכמובן תירוצו של הב"ש על קושיתו לשיטתי' שמפרש דכשנתחייב בקנין שאני מלבד שכפי שבארנו אין סברא לחלק בין נתחייב בקנין ללא נתחייב הרי כיון שהתחיל במלאכה מקרי קנין לענין דלא יוכל בע"ב לחזור וגם כשנתחייב בקנין לא נתחייב אלא לשלם כשמגיע הזמן ולא לשלם קודם הזמן ומלבד זאת הנה במרדכי ובהרמ"א לא נזכר מאומה מקנין ואם עיקר החידוש הוא דכשקנה אז הוא דין אחר הלא הי' להם לפרש ולא לסתום ובכן תמוהים דברי הרמ"א וגם לפלא על הש"ך שבח"מ הרבה להקשות על דין זה דבשכירות אין כאן מעמ"ש ולא העיר מדברי רמ"א שמשמע להדיא דלית ליה דין זה

ואילולא דמסתפינא הוי אמינא דהנה הש"ך הרבה להקשות על דין זה דבשכירות קודם החזרה לא שייך דין דמעמ"ש ע"ז הקשה דהרי קיי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ הרי ההלואה כבר חיילא אלא דאינו מחויב לשלם וא"כ הוי כחוב שלא הגיע הזמן ובחוב שלא הגיע הזמן ס"ל לרוב הפוסקים דמהני מעמד שלשתן ואמאי לא מהני כאן. וכן הקשה הגר"א ונשאר בדין זה בצ"ע. ומה שתירץ הקצוה"ח שם משום דשכירות כשיחזיר אח"כ נעשה מלוה למפרע אבל בשעת מעשה אין חיוב. מלבד שדבריו קשים שאיך נוכל לומר שבשעה שמחזיר נעשה מלוה למפרע כיון שמתחלה לא היתה מלוה. א"כ כשמחזיר לשם קידושין לא יחול המלוה למפרע שהרי אינו מחזיר באופן שיחול מלוה וא"כ תתקדש אף למאן דאית ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. ע"כ דמאן דאית ליה ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף חייל המלוה גם קודם שהחזיר. ומלבד זאת הנה יקשה מדברי הרמ"א בכאן שאמר שאם קדשה בשרר פעולה שעשה אצל אחר אף שלא גמר עדיין הפעולה מתקדשת אם קדשה במעמ"ש, לכן נראה לי דס"ל להטור והמחבר דהא דאמרינן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו דוקא בפועל אבל לא בשכירות כלי. והטעם דהנה אמרינן (בב"מ נ"ו) שכירות ליומי' מכירה היא והקשה התוס' שם בד"ה והאי ביומי' ז"ל תימא דבפרק קמא דע"ז מוכח דשכירות לא קני מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו. וי"ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות עכ"ל. ולכאורה לדעתי פשוט דנהי דמקרי מכירה ליומי' היינו מכירת תשמיש הדבר ליומי'. אבל עכ"ז הוא לא קנה גוף הדבר שהרי גוף הדבר של המוכר הוא שהרי לא מכר אלא לתשמיש. אבל מכירה לתשמיש עכ"פ הוי שהרי הוא מכר את תשמיש הכלי לזמן. משו"ה בע"ז דרצו לומר דלאו ביתו של המוכר הוא ע"ז אמרו שכירות לא קניא שהרי מקרי עדיין ביתו שהרי גוף הדבר שלו הוא אבל מכירה עכ"פ לענין אונאה הוי אף שמכר את תשמיש הדבר דאטו אם מכר פירות לאו מכירה היא וכן שכירות מכירה הויא לתשמיש הדבר ועיין בחו"מ (סימן רי"ב) נפקא מינה בין מכר הדבר לתשמיש ובין מכר גוף הדבר לפירות] עכ"פ זה נוכל לומר דשכירות כלי לזמן קנוי לו לזמן השכירות וא"כ לא נוכל לומר דחל חיוב התשלומין בעד התשמיש של הכלי שהרי כי אישתמש בדידי' קא משתמש וא"כ אינו משלם בעד התשמיש אלא בעד הקנין שקנה אלא דלא נתחייב עדיין בתחילה שהרי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. א"כ עיקר החיוב כשנגמר הקנין שקנה שהוא כשנגמר זמן השכירות משא"כ אם לא הי' קונה כלל הדבר שמשתמש בו אז הי' מחויב כל שעתא ושעתא שמשתמש בהכלי שאז הי' חיוב התשלומין בעד השכירות של התשמיש וא"כ כל פרוטה שנשתמש הלא אין שייך לפרוטה השני' וא"כ הרי כבר נגמר פרוטה האחת וחל חיובה אבל עתה דאמרינן שקנה הדבר ששכר. כמו דאמרינן שכירות ליומי' ממכר הוא וכן אמרינן (בב"ק ס"ח) פרט לשהקנה לשלשים יום הרי דקרינן לזה מכירה החוזרת א"כ אינו מחויב בעד התשמיש אלא דעיקר החיוב בעד הקנין וא"כ כל הקנין לזמן לא נגמר עד שיכלה כל הזמן א"כ לא חל כלל החיוב עד שעה שיגמר הזמן משו"ה פסק שפיר בחו"מ דלא שייך בכה"ג מעמד שלשתן שהרי לא חל כלל חיוב התשלומין משא"כ בפועל השכור לזמן לא נוכל לומר שהתשלומין בעד הקנין שהרי מאי קנין עשה בו הרי לא קנה את הפועל. אלא דחיוב התשלומין הוא בעד הדבר שעושה היינו בעד כל המלאכה כשיגמור שהרי אמרינן בב"ב כל שפא ושפא זימנא הוא. וכן הביא הרמ"א בשם המרדכי בחו"מ (סימן ע"ח) דאם שכרו לכתוב כמה קונטרסים כל שנגמר קונטרס יכול לומר פרעתיך דמקרי שהגיע הזמן ואף שפירשו דהיינו דוקא כל הקונטרס. אבל בעד דף אחד לא יכול לומר פרעתי שהוא תוך הזמן. אך באמת הרי אמרינן (בע"ז י"ט) מכוש אחרון לית בו שוה פרוטה הרי דבאמת חשבינן לכל מכוש בפני עצמו אלא דבאמת כל פרוטה ופרוטה שעושה מתחייב בתשלומין כיון שהחיוב תשלומין בעד עשית המלאכה לא בעד הקנין והא דאמרינן דכ"ז שלא נגמר הקונטרס מקרי בתוך הזמן הוא משום דכ"ז שלא גמר הלא אם יתבענו בדין לא יתחייב לשלם שהרי יוכל לומר עדיין מה שעשית בידך ולא יוכל להשיב. שהרי עוד לא נגמר. ושכירות אינה משתלמת אלא כשיחזיר הדבר. משו"ה אמרינן דבודאי שחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו היינו כ"ז שאין מחויב מן הדין לשלם משא"כ כשגמר הקונטרס הרי אם יתבענו בדין יתחייב לשלם בעד מה שעשה שהרי כל פרוטה ופרוטה בפני עצמה היא א"כ אינו שייך קונטרס זה לקונטרסים אחרים ולא יוכל לומר עדיין בידך הדבר שעשית שהרי הוא ישיב לו טול את שלך והבא מעות משו"ה משלם לו כיון שעתה הוא מחויב ע"פ דין ליקח את שלו וליתן מעות וכשמשלם מה איכפת ליה אם ישאר הקונטרס בידו. אבל זה מוכח שאם שכרו למלאכה אחת כל מכוש ומכוש הוא חיוב בפני עצמו והטעם שהרי לא עשה קנין בגוף הפועל וגם לא יוכל לומר בעד המלאכה אשלם שהרי פועל יכול לחזור בו בחצי היום ואף קבלן יוכל לחזור בו ואף שהביא הרמ"א (סימן של"ג) יש אומרים דבקבלן אם משך בעה"ב את כליו של הקבלן אין הקבלן יכול לחזור בו הלא לאו כו"ע ס"ל כן וגם לפי דעת י"א היינו דוקא שנשתעבדו הכלים למלאכה אבל גופו לא נשתעבד ויוכל לחזור בו ומכש"כ היכא דלא עשה הקנין א"כ כל פרוטה