לבוש מרדכי בבא קמא קסב

והנה הבית שמואל באה"ע (סימן כ"ח ס"ק ל"ח) כתב ז"ל. וכתבו תוס' פרק הגוזל (דף צ"ט) בסוגיא שם אם אמר תתקדש בשכר שאעשה עמך אינו מקודשת עד שיגיע הממון לידה ופריך מה ממון אלימא אותו ממון היינו החפץ מכלל דר"מ סבר אותו ממון לא אלא במאי. פירש לר"מ במאי מקדשה. ואור"י דסברא היא שאינה מקודשת במה שמוחל לה שכרו כיון שאינו יכול לתובעה בדין בעד שכרו עד שמחזיר לה החפץ ואין חשוב כנותן לה כלום במחילתו עד שתבוא שעה שיכול לתובעה בדין ע"כ. מוכח מזה דאיירי שאמר לה בהנאת מחילת מלוה דהא כתבו זאת למ"ד אין אומן קונה הכלי ופשיטא דלא מהני מחילת המלוה אלא ע"כ דאיירי באומר בהנאת מחילת מלוה ומ"מ לא הוי קידושין כשהכלי בידו עכ"ל הבית שמואל ועיין ביתר דבריו

ודבריו תמוהים מה שכתב שהרי כתבו זאת למ"ד אין אומן קונה הכלי ופשיטא דלא מהני מחילת המלוה ועכ"ז כ"ז שהכלי בידו לא מהני. זה תמוה דהרי בהדיא אמרינן בגמ' שם דאם ס"ל לר"מ אין אומן קונה בשבח כלי וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ע"כ דאית ליה לר"מ מלוה קינה. וא"כ מאי כתב הב"ש וז"ל ופשיטא לא מהני מחילת המלוה הלא לר"מ ע"כ דס"ל דמהני מחילת המלוה כשמוקמינן דס"ל אין אומן קונה וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והתוס' מיירי להדיא כשס"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דז"ל התוס' שם ועוד אור"י שאפילו שניהם רוצים כו' אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון שאין יכול לתובעה בדין. הרי דמיירי התוס' אם נסבור לר"מ ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. דאם נימא אינה לשכירות בודאי דשפיר מקשי בגמרא במאי מקדשה שהרי אין עליו חיוב כלל אלא דהתוס' מקשי אם נסבור ישנה דאז כבר החיוב מוטל עליו לשלם וא"כ מאי מקשי בגמרא אלא במאי מקדשה תתקדש בהמלוה וע"ז משני התוס' דסברא הוא שאף אם נסבור לר"מ מקדש במלוה מקודשת כדמוקמינן שם בגמ' אי אמרינן דס"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. עכ"ז לא אמרינן המקדש במלוה מקודשת אלא כשהגיע הזמן וס"ל דמגיע לה עתה הנאה מזה שיוכל לתובעה ומוחל לה עתה משא"כ כשלא הגיע הזמן הלא עתה קודם שהגיע הזמן הרי אין לה עתה שום הנאה שהרי לא יוכל לתובעה והכסף הרי הוא מכבר בידה ובמה תתקדש קודם שהגיע הזמן כיון שאין לה עתה שום הנאה. ומשו"ה פריך לר"מ במאי מקדשה קודם שהגיע הזמן דמדאמרי רבנן אינה מקודשת עד שיגיע מכלל דלר"מ מתקדשת אף שלא הגיע הממון לידה. (שוב מצאתי קושיא זו בא"מ). ואם נימא דכונת הבית שמואל להוכיח מדלא משני דלר"מ מתקדשת אף קודם שהגיע הזמן בהנאת מחילת מלוה ע"כ דגם במחילת מלוה אינה מתקדשת קודם הגעת הזמן. הנה מלבד שדברי הב"ש אינם מורין כן שהרי כתב הב"ש ז"ל ופשיטא דלא מהני מחילת מלוה אלא ע"כ מיירי בהנאת מחילת מלוה עכ"ל. הרי שרצה להוכיח דמיירי במחילת מלוה ובודאי דזה אינו ראי' שהרי באמת אמרינן לר"מ דמהני מחילת מלוה. ומלבד זאת אין ראי' מכאן שאל"כ תקשה גם עתה אף אי נימא דקודם שהגיע הזמן לא מהני אף מחילת מלוה אמאי מוקמינן דר"מ ס"ל המקדש במלוה מקודשת. והא דאמרי רבנן עד שיגיע ממון לידה היינו ממון אחר ובקידושין פרכינן מזה לימא כתנאי. אמאי לא מוקים דמיירי במחילת מלוה אלא ע"כ דמשו"ה לא מוקי במחילת מלוה דא"כ תקשה מאי טעמייהו דרבנן א"כ שפיר נוכל לומר דבאמת אם קדשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת אף קודם שהגיע הזמן. וטעמא רבה איכא בדבר דבשלמא במלוה עצמה אינה מקודשת אף למ"ד המקדש במלוה עכ"ז קודם הגעת הזמן אינה מקודשת משום דמאי הנאה מטי לידה קודם הגעת זמן הפרעון הלא הכסף הם בידה ולא יוכל לתובעה עד זמן הפרעון משא"כ במחילת מלוה משו"ה מתקדשת שהרי היתה נותנת פרוטה לאיש אחר שיפייס המלוה שימחול לה והנאת הפרוטה ישנו פתה אף למ"ד מלוה להוצאה נתנה עכ"ז מתקדשת משום דהנאת הפרוטה ישנה עתה. א"כ אף קודם זמן הפרעון נהי שממלוה אין לה הנאה שיקרא כסף עתה אחרי שהמעות הם כבר בידה ולא תוכל להתקדש בם והא דמתקדשת במלוה למ"ד דיכול לקדש במלוה משום שיש לה עתה הנאה כשמגיע זמן הפרעון במה שלא תצטרך להשיב הכסף משא"כ קודם הגעת הזמן אינה מתקדשת שהרי אין לה עתה הנאה. אבל אם מוחל ואמר בהנאת מחילת מלוה אף שהוא קודם הגעת הזמן אבל אטו לא היתה נותנת פרוטה לאחד שיפייס המלוה שימחול לה חוב של מנה אף שלא הגיע הזמן וא"כ הרי יש לה עתה הנאה מזה הפרוטה וא"כ תוכל להתקדש אף קודם הגעת הזמן בהנאת מחילת מלוה אלא דלהכי לא משני דמשו"ה מתקדשת אף קודם שהגיע הזמן היינו קודם שהגיע הממון לידה משום שקדשה בהנאת מחילת מלוה. שא"כ תקשה מאי טעמייהו דרבנן הלא בהנאת מחילת מלוה מגיע לה עתה פרוטה משו"ה מוקי דהאי ממון הוא ממון אחר ופליגי במקדש במלוה

עוד כתב שם בב"ש ז"ל מיהו י"ל שאני הכא כ"ז שאין מחזיר לה החפץ אין שם הלואה כלל ומ"מ נשמע אם אינו נותן החפץ ואין שם מלוה כלל ולא מהני אפילו אמר בהנאת מחילת מלוה כו' מיהו מ"ש עשה מלאכה אצל אחר דסותר לזה וצ"ל דשם איירי אותו בה"ב שחייב לו נתחייב בקנין אז הוי כמלוה שהגיע זמן הפרעון והיינו מ"ש שנתחייב לו עכ"ל. וכל דבריו אינם מובנים מה שתירץ דכשנתחייב לו בקנין אז הוי כהגיע זמן הפרעון. קנין אינו מועיל אלא להתחייב כשחייב אבל לא כשאינו חייב ואם דין הוא דכל זמן שלא החזיר אין עדיין חוב עליו לשלם א"כ אם קנה ע"ז. לא קנה אלא שיתחייב כשיגיע זמן אבל לא קודם שעשה וגמר שאז אין עליו חיוב. אך באמת מה שכתב ב"ש כ"ז שאין מחזיר לה החפץ אין שום הלואה כלל שפתי התוס' שם ברור מללו ז"ל אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה כו' הרי דבאמת נתחייבה ראשון ראשון אלא שלתבוע אינו יכול וע"כ צריך לומר כן. דאל"כ אמאי אמרינן דלמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הוי מלוה אם נימא דכ"ז שלא החזיר אין כאן הלואה כלל א"כ הרי כל ההלואה נעשית כשמחזיר וא"כ לאו הלואה היא. וכמו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף דלאו הלואה היא מטעם דכל החיוב נעשה לבסוף ואם נימא דגם מ"ד ישנה לשכירות ס"ל כן מה חילוק ביניהם. וממילא מה שהקשה הב"ש ממה שכתב הרמ"א עשה מלאכה אצל אחרים ונתחייב לו פרוטה הוה ליה כמלוה ביד אחרים לא קשה לענ"ד דאמאי לא הקשה מדוע אינה מתקדשת במצוה שלה ובמלוה של אחרים מתקדשת. אלא דכבר תרצו בתוס' ע"ז דמלוה שלה אינו נותן לה דבר חדש הכי נמי בעשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה היינו אף שלא הגיע הזמן מתקדשת. והוא דאף שפירשו בתוס' דבקדשה במלוה שלה ולא הגיע הזמן אינה מתקדשת אף למאן דאית ליה המקדש במלוה מקודשת. אכן כבר פירשנו למעלה דהטעם הוא שבמלוה אינו נותן לה כלום שהרי הכסף בידה והא דמקודשת למאן דס"ל המקדש במלוה מקודשת היינו מפני שמגיע לה הנאה במה שלא יוכל לתובעה וזהו דוקא כשיגיע הזמן משא"כ קודם שהגיע הזמן אין מגיע לה הנאה וגם אין נותן לה כלום משא"כ בקדשה בשכר שיש לו אצל אחרים אף שלא החזיר עדיין ואין יכול לתבוע לאותו פלוני עכ"ז הרי נותן לה עתה דבר ששוה דמים שהרי חוב שלא הגיע הזמן דמים מקרי ויוכל למכרו בדמים ואטו אם קדשה בקיץ בבגד שאינו ראוי אלא לימות החורף האם נימא דאינה מתקדשת כיון שעתה אין לה הנאה בודאי מקודשת כיון שנתן לה שוה כסף הכי נמי בקדשה בחוב שיש לו אצל אחר אף שלא הגיע הזמן כיון שנתן לה דבר חדש ששוה דמים מתקדשת: