לבוש מרדכי בבא קמא קסא

לפדות והיינו דוקא היכא שאין החוב כפלים בהשדה. אבל אם החוב כפלים בהשדה איך יוכל להיות עיקר הפדי' ע"מ ליתן לאשה כתובתה. שא"כ לא יחול הפדיון שהרי אז יהי' הפדיון יתר מכפלים. ודוקא עד פלגא אמרינן דאין אונאה להקדשות וקרקעות. אבל יתר מפלגא יש אונאה וא"כ הוי ביטול מקח משו"ה בזה ע"כ פודין בסתם. והנה הא דאמרינן דאף שמשועבדים הנכסים חל ההקדש היינו דוקא היכא שלהבע"ח אין לו קנין לקנות גוף הדבר, ורק יש לו קנין שעבוד לגבות ממון א"כ בגוף הדבר יכול לחול שעבוד. אבל היכא דיש לו לבע"ח קנין לקנות גוף הדבר א"כ אין בידי הלוה להקדיש שהרי יש קנין להמלוה בגוף הדבר. וגוף הדבר אינו שלו א"כ בשור תם אליבא דר' עקיבא כיון דתיכף כשנגח חל שעבודו של הניזק לגבות גוף השור א"כ אין בידי המזיק להקדיש גוף השור. אבל כיון דאמר ר' אבהו דחששו רבנן פן יטעו ויסברו דהקדש מפקיע מידי שעבוד. ואם יש שעבוד על הקדש יוצא בלא פדיון. א"כ ה"נ אף דמן הדין לא חל הקדש כיון ששעבוד הזה הוא לקנות גוף הדבר. אבל פן יאמרו דבכל שעבוד דעלמא דאינו אלא לגבות דמים ג"כ הדין כן. משו"ה תקנו דאף בשעבוד הזה יוצרך פדי'

היוצא לנו מכל הנ"ל דלר' עקיבא חל תיכף כשנגח שעבוד לקנות שותפות בהשור כפי ערך הכסף שמגיע לו. משו"ה לר' עקיבא אם שבח מזיק נוטל הניזק בשבחא. שהרי אומר חלקי שהי' לי קנין שב"ד יפסקו שהוא שלי השביח. אבל לר' ישמעאל כיון שאין לו קנין אלא לגבות מעות. לא שייך לומר חלקי השביח שהרי אין לו דין ושעבוד כלל על גוף השור רק לגבות מעות לא שייך לומר חלקי הוא שהשביח. ובזה יש ליישב קושית התוס' בב"מ (דף ט"ו) ד"ה הא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא, ז"ל תימא כיון דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא אמאי נוטל השבח היתר על היציאה וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר ולפי המסקנא דמוקי באפותקי א"ש כו' כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות עכ"ל התוס'. ולפי דברינו יתיישב קושית התוס' דנוכל לומר דקושית התוס' הוא שהקשה ג"כ בגמ' שם דשם לא מיירי כלל לגבי אי נוטל בקרקע או בכסף ופריך בשלמא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק לבע"ח שפיר. פירוש דלמ"ד דאף אי אית זוזי ללוקח לא מצי לסלוקי לבע"ח הוא סובר בכל שיעבודים דעלמא הכונה שבאם הלוה אינו פורע לבע"ח אז יש לו קנין לקנות גוף השדה שיהי' גוף השדה שלו דזהו דין השעבוד, שבאם אינו פורע לו יש לו קנין ליטול חלק בגוף האדמה כשיעור מעותיו שפיר אמרינן שאף אם אין מגיע לו אלא כשיעור ארעא נוטל כל השבת, שהרי אומר כיון שלא פרע לי הלוה הי' לי קנין בגוף השדה היינו ליטול גוף השדה, ושדה שלי הוא שהשביח. אלא למ"ד דאי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק לבע"ח והיינו משום דס"ל דהשעבוד אינו אלא לגבות דמים מן השדה. משו"ה אומר לו הלוקח השדה הוא שלי, ומה שיש לך קנין לגבות דמים אני משלם לך. א"כ אמאי נוטל שבח ונותן יציאה בכסף, לימא הב לי גריווא דארעא שיעור שבחאי, פירש כל שיעור השבח, ומקשה בין על זה שנוטל כל השבח בין על זה שמשלם ההוצאה בדמים, כיון דאין לו קנין אלא לגבות דמים, א"כ לא יוכל לומר חלקי הוא שהשביח, שהרי אין לו קנין ליטול גוף השדה וא"כ יטול הלוקח כל השבח בקרקע, ומשני כשעשאו צפותקי, ובאפותקי כיון דאין יכול הלוקח לסלק בזוזי, א"כ יש לו קנין בגוף הדבר היינו שקנינו שבאם לא יסלק לו המלוה יקנה גוף השדה, ומשו"ה נוטל חלק בהשבח שהרי אומר לו חלקי הוא שהשביח כמו גבי שור תם, שלר' עקיבא נוטל חלק בהשבח כפי ערך חלקו בהשור

אלא דיש להקשות עדיין הא התם אמרינן כולה ר' עקיבא ורישא דקתני שבח מזיק נוטל כשעת הנזק כשפטמו הניזק הרי דאם פטמו המזיק שבחא דידי' הוא. אף שיש קנין להניזק שיקח גוף השור כשיפסקו ב"ד. וא"כ הכא נהי דאפותקי. הוי אעפי"כ אמאי נוטל חלק בהשבח ששבח מחמת הוצאת הלוקח דהיינו פטמו, ואף דמדברי התוס' מוכח דהא דאמרינן שבח שהשביח מזיק אין נוטל הניזק היינו דוקא כנגד ההוצאה. אבל היתר על ההוצאה נוטל הניזק. אכן מדברי הרמב"ם שכתב סתמא משמע דכולה שבחא נוטל המזיק אם בא מחמת שפיטמו, וכן הובא בחו"מ דעת המחבר (בסימן ת"ד) דנוטל המזיק כל השבח, ודעת התוס' הביא הרמ"א בשם יש אומרים, הרי דלדעת הרמב"ם שבח שבא מחמת פיטום כולו למזיק, ואמאי הכא אמרינן בגמ' דאף אם בא מחמת ההוצאה שקיל בעל האפותקי, וע"כ צ"ל דלא דמי דהתם השביח המזיק בעצמו, כיון דהשור שלו יש לו רשות להשביח ע"י שורו, והוי יורד ברשות באופן ששייך כל השבח לו משא"כ באפותקי שאיש אחר השביח, דכיון דהמכירה של אפותקי בקרקעות אינה מכירה, (עיין בדברינו לעיל בסוגיא דמכרו מכור שיש חילוק בין קרקע למטלטלין ודו"ק), א"כ הוי כאיש אחר ויורד שלא ברשות הוי דהשבח הוא שלו היינו של בעל האפותקי ולא של הלוקח, שלו אין רשות להשביח בעדו שבח בקרקע, משא"כ בעל השדה בעצמו אם הי' משביח. אז הי' השבח שלו, שהרי יש לו רשות לעשות שבח ע"י שדהו כמו שאמרינן פיטמו מזיק. ניזק אינו נוטל שבחא. ולפי"ז מיושב שפיר מאי שלא הביא הרמב"ם כלל היכא דלא מסיק בי' אלא כשיעור ארעא, וכל דבריו מיירי היכא דמסיק בי' כשיעור ארעא ושבחא, דהנה לעיל ביארנו דלדברי הרמב"ם הכונה הא דאמרינן שכן כותב לו כו', היינו שהלוקח משביח בעד המוכר, ואדעתא דידי' קא עביד השבח אבל אליבא דשמואל כיון דלדידי' אם לא היתה השדה אפותקי הוי מכירה בלא שום תנאי, נמצא דהשבח הוא משביח בעד עצמו, נמצא דלדברי שמואל שפיר אמרינן דבעל האפותקי זוכה בהשבח, ודין דפטמו אין כאן שהרי הלוקח רצה להשביח בעדו ולו אין רשות להשביח, אבל לדידן דאמרינן שהשביח בעד המוכר, א"כ האי הוי שלוחו של המוכר להשביח דמה לי פטמו הוא עצמו או ע"י שלוחו וא"כ יש על זה דין דפטמו דשייך השבח כולו למרי ארעא א"כ לדידן היכא דלא מסיק בי' אלא כשיעור ארעא אינו נוטל כלל, שהרי כיון שהשביח הלוקח ע"י הוצאות בעד המוכר, הרי פטמו המוכר דאז כל השבח שלו, כדאמרינן גבי פטמו מזיק. אכן בגמרא קאי אליבא דשמואל דלדידי' כונת הלוקח להשביח בעדו דלדידי' אין רשות לעשות שבח ע"י השדה, א"כ לא הוי כפטמו, משו"ה נוטל בעל האפותקי את השבח כדין שבח הבא על ידי פיטום דשייך לבעל האפותקי, כדאמרינן גבי שבח מזיק דלר' עקיבא שקיל נמי שבתא

סימן מא

סוגיא דישנה לשכירות. ויבאר דברי הבית שמואל אי מועיל הנאת מחילה. ויבאר דגבי פועל דוקא אמרינן ישנה לשכירות. ולא בשכירת קרקע ומטלטלין ויבאר דברי הרמ"א דהכלי הוי משכון על השכירות

דף צט ע"א גמרא לימא כתנאי עשה לי שירים ונזמים וטבעות ואקדש לך כיון שעשאן מקודשת דברי ר"מ וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה מאי ממון אלימא אותו ממון מכלל דר"מ סבר אותו ממון לא אלא במאי מקדשה אלא פשיטא מאי ממון ממון אחר וסברוה דכולה עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכו' מאי לאו באומן קונה בשבח כלי קמפלגי דר"מ סבר אומן קונה בשבח כלי ורבנן סבר אין אומן קונה בשבח כלי לא דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי אלא הכא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קא מפלגי ר"מ סבר אין לשכירות אלא לבסוף ורבנן סברי יש לשכירות מתחלה ועד סוף וכו' עכ"ל הגמ'.