לבוש מרדכי בבא קמא טז

יש לעגלה ערופה טעמים רבים ונשגבים. אך גם הטעם הזה הוא מרום ונשא. וע"כ אף כי מן הדין אין מביאין עגלה ערופה בירושלם. ולא כשנודע מי הכהו. הנה שם יש טעמים אחרים שלא להביא. אבל הרגש של עגלה ערופה שהוא לרחוץ הידים ולהתודות פן ואולי אשמים אנחנו על אחינו הנרצח. ועל אשמת הרוצח. לגבי זה בודאי אחת הוא ירושלם ועירות אחרות אם נודע מי הכהו או לא נודע מי הכהו. בודאי דהרגש של עגלה ערופה על כל אחד להתחקות בנפשו אם ידיו לא שפכו. אם אינו אשם בדבר. זה הי' כונתו של ר' צדוק. הוא ראה כי נתקבץ הקהל וכל אחד מצער עצמו. אבל כמו אדם המצער על דבר של אחר. שהצער קטן, לא כן אם יצער אחד על דבר שהוא נוגע אל עצמו ואל בשרו. ע"כ עמד ר' צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו. הרי הוא אומר כי ימצא חלל כו'. חלל כי ימצא הדבר נוגע לכל ישראל. כל הקרובים אל המעשה מחויבים להביא עגלה ערופה ולהתודות אם אינו אשם בדבר. אנו על מי להביא היינו מי יוכל להביא עגלה ערופה ולהתודות ידינו לא שפכו הדם הזה. אחרי כי רצח כזה נעשה במקום המקדש אות הוא כי פרוע העם לשמצה כי לא נחשב בעיניו רצח. מי האשם בדבר שעליו להתודות או העיר או העזרות העיר היינו כל אנשי העיר יאמרו העזרות אשמים הכהנים שומרי התורה והדת. הם לא יפקחו להעיר בקרב ישראל רגש התורה והיראה, ע"כ ירדנו פלאים במצב הרוחני ובאנו לידי מצב נורא כזה שיהרג כהן במקדש ה'. והעזרות יאמרו העיר אשמים עליהם להביא עגלה ערופה, ולהתודות כי ירד כבוד התורה וגלה כבוד מישראל דברי התלמיד חכם אינם נשמעים וע"כ לא יוכיחו את הקהל כי ידעו כי דבריהם אינם נשמעים. וכל אחד חכם בעיניו משבעה משיבי טעם ע"כ תפוג תורה ויראה. יען כי לא ישמעו להעזרות. על זה געו כל העם בבכי'. דבריו נגעו עד הלב. כל ישראל הבינו שאין כונתו על הבאת עגלה ערופה בעצמה שפטורים מכמה טעמים. אך החיוב להתודות ולבקש כפר לעמך. על המצב הנורא במצב הדת שהי' אז וע"כ געו בבכי' הבינו כי נורא הדבר. ומביא אח"כ שבאמת הוזל בעיניהם שפיכת דמים. ע"ז בכו העם רב בכה. וכן יתבאר ג"כ דברי הגמ' בן סורר ומורה לא הי' ולא עתיד להיות אלא דרוש וקבל שכר. אין הכונה לקבל שכר בעד מצות לימוד התורה כי לזה לא הי' צריכים לפרשה דבן סורר ומורה. כי אם לא היתה הפרשה הזאת היינו לומדים שארי פרשיות התורה. אשר אם הי' חי האדם מבריאת עולם עד עתה לא הי' בא עד קצה התורה כי ארוכה מארץ מדה. אכן כונתה דרוש וקבל שכר מצוה. היינו שתדע איך להתנהג עם גידול הבנים. כמאמר חז"ל אין התורה מתקיים אלא במי שמשים עצמו אכזרי כעורב על בניו:

הכונה לדעתי שעל האדם להתבונן דבר נפלא הפלא ופלא שהטביע היוצר בהעורב כי בלידת הולד הוא נולד לבן. והעורב רואה שאין הבנים דומים בצבעם אליו הוא בורח ונשארים בלי מזונות והקב"ה מזמין להם מזונותם בארח פלא. כי מצואתם יתהוו זבובים. והם יאכלו הזבובים כמובא במדרש. והוא אחד מפלאי הטבע. שמכל צואת בע"ח לא יוכלו להתפרנס הבע"ח ורק בני עורב אשר טבע יולדם להניחם. בהם הטביע ה' שיוכלו להתפרנס מצואתם, וכאשר אמרו חז"ל מלפנו מבהמות הארץ כי אלמלא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול. כי אחרי רואנו שהטביע בו ה' דבר כזה עלינו ללמוד ממנו לקבל דבר כזה כן הטביע ה' בהעורב דבר כזה שיולדו לו הבנים אינם דומים בצבעם אליו ויניחם וילך. מזה יתבונן כל איש מישראל לחוס על בניו רק כשהולכים בדרכי ה'. אשר הם דומים בצבעם וצביונם אל יולדיהם. שומרי שבת ומגדלי זקן. אך לא לאלה שאינם דומים כלל בצביונם לבית ישראל. כי רחקו והלבישו צורה אחרת מחללי שבת ובוזי קודש. אלה לא יחשוב לבניו. ואך עי"ז שאדם יהי' אכזרי על בניו כעורב. היינו כשאין צבעם דומה לישראל שהסירו מעליהם צלם אלהים. שהוא לא התמונה החצונית אך התמונה הפנימית הוא צלם אלהים. אם הבנים הסירו מעליהם הצלם הקדוש הזה. יעשה אכזרי עליהם כעורב כי בנים כחשים המה. ודבר זה מתורת משה רבינו למדנו מפרשת בן סורר ומורה. כי מצוה על כל איש מישראל אף אם יהי' לו בן יחיד אשר חננו ה' לימי זקנותו והבן זה כשהוא בן שלש עשרה וגנב מבית אביו וקנה תרטימר בשר וחצי לוג יין מצוה על אביו ואמו להביאו בידם לב"ד ולסקלו במיתה החמורה שבתורה. יען מה כי ירדה התורה לסוף דעתו לסוף הוא עומד ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. ואין הכונה שיעמוד על פרשת דרכים ויגזול. כי הלא בכל עת ובכל זמן יש שומרים ושוטרים אשר לא יניחוהו לגזול. ולמה נהרגו פן יעמוד על פרשת דרכים וילסטם את הבריות הלא ירא מפני השוטרים אשר יתפשוהו. ובמשמר יושיבוהו וייסרוהו כדי רשעתו. אך לא דוקא העומד על פרשת דרכים הוא לסטים. יש הרבה לסטים העושה חנות ואין משאו ומתנו באמונה הוא מלסטם את הבריות. הלוים ואינם משלמים ג"כ מלסטם את הבריות מי שדרכו להתלוצץ הוא לסטים על נפשות. העושה ספר של כפירה ומינות הוא רוצח על נפשות כמאמר חז"ל גדול המחטיא את חבירו יותר מהורגו. וע"כ אמרה תורה אם ראית בבנך כי בעל תאוה ובעל נפש רחבה הוא. בן כזה מצוה להרגו. כי מה התועלת היוצא מבן ממר כזה בן אשר נמשך בילדותו אחר תאות גופניות לא לנו הוא. הוא יהי' לסטים מלסטם את הבריות באיזה אופן שיהי'. התאוה תמשיל עליו ותטהו לעשות נבלה אך למען השיג את מבוקשו אם כסף. או שאר תאות נמבזות. או אהבת הכבוד. בן כזה אינו בצביונו של ישראל. ובן כזה מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב. ומצוה על אביו ואמו להביאו ולסוקלו ולקיים ובערת הרע מקרבך ואם כי למעשה חסמה התורה את הדרך. וצותה שלא להרגו בלתי אם אביו ואמו שוים בקולם ובקלסתר פניהם אשר זה הוא דבר שלא הי' ולא עתיד להיות זה הוא למעשה. אבל להרגש של בן סורר ומורה. שהוא שבן כזה שתחלת גידולו על התאות, בן כזה אל יהי' בכרם ישראל. להרגש הזה אחד הוא מי שאביו ואמו שווין בקול ובמראה או לא. וזה הוא הכוונה הרגש של בן סורר ומורה יהי' לך לעד. כי תחנך את בניך אך ורק בדרכי התורה ובנים כאלה הם בנים לישראל. אך בנים המגודלים מנעוריהם בתאות. לילך אחרי דרכי לבם. ואינם שומעים לתוכחת הורים ומורים. הם בנים כחשים בנים משחיתים עליהם תהי' אכזרי כעורב, כי לא לנו הם כי אם לצרינו. וזה שאמרה התורה וכל ישראל ישמעו ויראו, אין הכונה שיראו מלהיות בן סורר ומורה דעל זה לא שייך לומר כל ישראל דלאו כולי עלמא חזו לזה. אלא הכונה כל ישראל ישמעו פרשת בן סורר ויראו מלעשות כטבע המוטבע לתת לבן יקיר כל חשק לבבו. ויראו מלעשות כדבר הזה, יראו מלגדל הבנים בתאות החומריות לעשותם מנוער לבנים סוררים. אך ינהלום על מבועי התורה. בדרכי הדת ינהיגום אז יהיו בנים נאמנים. בני ישראל. העם אשר ה' יתפאר בו והם ישאו את דגל התורה דרך הגלות הנורא. בזה נבא לכונתם באמרם אל תקרא בניך אלא בוניך. דהנה כשיבנו בית למלך בשר ודם. וכל אחד יקבל עליו מקום אחר להתעסק בו ולבנותו כיאות להיות בית למלך. אם יתעצל ולא ישגיח לשכללו ולפאר לפי החק. הן לבד שענש יענש על עשותו מלאכתו רמי'. עוד ישא עון על כל הבנין כי אם את מקומו לא עשה לפי החק ממילא הפסיד את כל הבנין כי מה יועיל שעשו כולם מלאכתם באמונה. אם לא נשלם המלאכה ובחסרון שעשה הפועל העצל הפסיד כל הבירה. זה הדבר