לבוש מרדכי בבא קמא טו

ממצרים הלא לא הי' כלל במציאות אכילת מצה ואדרבה בעבור זה. בעבור אכילת המצה עשה ה' לי שיצאתי ממצרים שהרי גם בפסח מצרים נאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ונגאלו אבותינו ממצרים בזכות הפסח והמצה. ואילו הי' תכשיט כזה במצרים בטח לא הי' נגאל כי עיקר זכות יציאת מצרים הי' אמונתם בה' בלי חשוב והרהר אחר מדתו וכשצוה להם ה' לאכול מצה לא התחכמו כלל לחשוב מפני מה צוה כדי שימצאו מקום באיזה אופן לפטור ואיך נוכל לומר שעיקר אכילת מצה הי' אך ורק בשביל לזכור עי"ז יציאת מצרים. שלא הספיק בצקם להחמיץ. אחר שעוד קודם שיצאו ממצרים וקודם שהי' המעשה שלא הספיק בצקם להחמיץ נצטוו לאכול הפסח על מצות אף כי נאמר בתורה למען תזכור. למה הדבר דומה לאחד ששואל באיזה דרך באין למקום פלוני והלה משיבו בלכתך ברחוב תראה בית חומה עליו מעשה צעצועים לימין החומה הזה הולך הרחוב השני בקצה הרחוב תמצא מבוקשך. והנה גבר לא חכם יוכל לחשוב. כי נבנתה החומה ועליו מעשה הצעצועים למען ידע הוא הדרך איך לבא אל בית פלוני. ואם הוא בא אל מבוקשו אין חפץ עוד בהחומה. החושב כזה הוא אויל וטפש. החומה נבנתה למען בעה"ב אשר בנאו. למען הרבה שכנים ודברים נצרכים. אך אחרי כי טוב לזכור על ידו הדרך ילך בה טוב לקבל התועלת מזה. אך חלילה לומר כי נבנתה החומה אך ורק בשביל שיזכור הרוחות לבוא למקום פלוני. אך אם ביכלתך לקבל מזה תועלת בדרכך קבל התועלת. גם מצות מצה היא חומה גבוה ונשאה. גם טרם שיצאו אבותינו ממצרים נצטוו על אכילת מצה וגם אברהם אבינו ולוט אכלו מצות בימי פסח. אך כאשר יש לישראל לזכור עי"ז גם יציאת מצרים. יען כי הי' המעשה שלא הספיק. טוב שיזכור עי"ז ויהי' לזכרון לבניו אחריו יספרו נפלאות ה' כאשר נחזה במקומות אחרים שלזכרון שעבר המלך דרך שם קורין הרחוב ע"ש המלך וז' הוא זכרון עולם שעבר שם המלך. כן זכרון הוא לישראל יציאת מצרים ע"י אכילת מצה. יען כי נקרא שם יציאת מצרים על אכילת המצה. אך לא לחשוב כי בידינו לבטל חלילה את מצות אכילת המצה ע"י זכירת יציאת מצרים כשאלת הרשע. וכל הנפש אשר תאכל חמץ כו'. כי מצות ה' לא תשתנה בסור הטעם. אם לא היכא שקבלה בידי אבותינו הלכה למשה מסיני. כי טעם הדבר הוא רק בשביל זה אז הוי ככל תורה שבע"פ. שמשנים מצוה כפי שצוה ה' למשה. וגם בזה נחלקו רבותינו אי דרשינן טעמא דקרא כגון במצות משכון שצוה ה' לא תחבול בגד אלמנה. ונחלקו רבותינו אם ממשכנין בגד אלמנה עשירה. אי הוי הטעם דלא תחבול רק משום שאתה משיאה שם רע בשכנותי'. ובודאי מעצמם לא הי' דורשין הטעם רק הי' מקובל אצלם הלכה למשה מסיני. ונחלקו אם ישתנה הדין בשביל זה או לא, (וכן גבי לא יסור דלדברי ר"ש קשה קרא למה לי היינו כיון שהי' הטעם מקובל דס"ל דדרשינן טעמא דקרא:

א"כ למה נכתב הטעם בתורה. שהדברים האלה הי"ל לומר בע"פ ודוק). אכן חלילה לומר לדרוש טעמי התורה ולגרוע עי"ז ממצות התורה. רק נוכל לדרוש טעמי התורה למען להבין ולהשכיל במקומות אחרים. כי כל טעמי התורה רם ונשא הוא. כל טעם וטעם בפני עצמו. אך לכל מצוה טעמים רבים עד כי שלמה המלך אמר אלף וחמשה טעמים על כל דבר מן התורה. ובארתי ג"כ בזה מה שסדרו חז"ל כי לשאינו יודע לשאול אומרין בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים אשר היא תשובה לרשע ועוקץ חד בה לי ולא לו. ומה פשע השאינו יודע לשאול כי ישיבו לו התשובה אשר להרשע. אף כי הוא אינו מרגיש. אך מדוע נענה לו אנחנו תשובה כזה. טוב הי' לומר לו תשובה אשר משיבים להתם. עוד זאת יפלא מאמר הכתוב והגדת לבנך לאמר מהו לאמר. הי"ל לכתוב והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה. אך נוכל לומר כי כונת בעל האגדה שאינו יודע לשאול היינו יש בן כזה. אשר בשמעו שאלה משוגה ופתי תיכף יעלה על לבבו הרהורי דברים ונכרתה האמונה מלבו בשביל שחוק ולצנות של לץ אחד. אף כי הוא הי' תמים דרך. רוח קמעא של שאלת אויל ידחהו למדחפות והרבה הרבה בנים כאלה. שסרו מדרכי ה' יען כי שמעו או קראו דבר הבל ממין אחד. בן כזה יקרא שאינו יודע לשאול שאינו יודע בשמעו שאלת הבל לילך לשאול אצל חכם. והוא יבאר לו הבלי הלצים והמתחכמים נגד תורתינו הקדושה. הוא אינו יודע לעשות כן. ואך כאשר בשכלו הדל לא ימצא תשובה. יגמור בלבבו כי הצדק עם הכסיל. ע"כ צותה התורה שלבן כזה החיוב להקדים ולערוך בלבו תשובות. לבל יכשול ע"י שאלות הבל ויאבד לנצח ע"כ והגדת לבנך לאמר היינו שכן יאמר הוא אם יפגע מנוול בשאלת מה העבודה יאמר הוא לו התשובה הראוי' לו שהוא בעבור זה כו' ויאמר לו כי אדרבה מזה מוכח כי אין לבטל חלילה מצוה ממצות ה' בסור הטעם ולא דרשינן הטעם לגרע כח המצוה. באשר להמצוה יש טעמים רבים. אך דרשינן הטעם כדי לידע מזה במקום אחר. כי כל טעם בפני עצמו מרום וגבוה הוא עד לשמים יגיע

בזה נבין את שאלת ר' צדוק על מי להביא עגלה ערופה בעת המהומה והמבוכה אף שידע כי פטורים מלהביא עגלה ערופה. כדי שע"י שאלתו ירבו בבכי'. דהנה טעם אחד מטעמי עגלה ערופה כאשר נמצא חלל באדמה לח נודע מי הכהו. דבר נורא כזה כי ימצא חלל על אדמת ישראל. אם יעבור בלי רעש. רגש התעוררות הנטוע בלב ישראל לידיעה מרציחה יקהה. כדרך כל הארץ כי יראה דבר עול בפעם הראשון יתנודד למראה העול ויתפעל מאד. אך לא כן בפעם השני. יען כי הראי' הראשונה כבר קהה בלבבו ההרגש. וזה הוא עון פלילי. כי לב ישראל צריך להתרגש למראה חמס ושד. ע"כ צוונו ה' בהמצא בישראל חלל באדמה בל יניחו הדבר בלי התרגשות רבה ועצומה. אך כל העירות שסביבות החלל יהי' מתקבצים לשמוע כי בין ישראל נהי' כדבר הזה. ולא עוד שיצאו הזקנים בעצמם למדוד בחבלים מי הוא הקרוב אל החלל. אז אשר כבוד התורה גדול הי' בישראל לשמע הדברים כי הזקנים מודדים. איזה העיר הקרובה אל המעשה הנורא הזה. כי נפל אחד מישראל חלל הי' מתקבצים האנשים והנשים והטף וידעו מה כל החרדה הגדולה הזאת, יען כי קרה דבר כזה בישראל ואפילו נמצא בעליל לעיר צריך לעסוק במדידה כדי להרגיש הכל על הדבר הזה ואח"ז הי' עורפים את העגלה וזקני ב"ד היו מתודים ידינו לא שפכו הדם הזה. וביארו לנו חז"ל. כי לא עלתה על דעת שזקני ב"ד שפכו דם. אך התודו כי לא ראוהו ולא פטרוהו בלא לוי'. היינו שהם לא הי' אף גרם סבה במיתתו כל הדברים שמעו כל הקהל. כי אלו היה נהרג מסיבת שלא נתנו לו מזון. ועי"ז הוצרך ללסטם ונהרג עי"ז. אף כי היא סבה רחוקה שלא הי' לעלות על דעתם כזה. עכ"ז לא הי' יכולים לומר ידינו לא שפכו הדם הזה, וכמובן אם בא הסבה יען כי לא למדו תורה ודת לישראל לא הי' יכולים לומר כי לא שפכו הדם אחרי כי הם אשמים בדבר, את הדבר הזה שמעו כל קהל ישראל. כי כך יובא האדם בפלילים לפני ה' על אשר לא חמל על דל. ועי"ז מי יודע כמה בני אדם הולכים מן העולם בשביל חסרון מזונות או חסרון בקור חולים וכדומה. יש עליו עונש מן השמים כאילו הוא שפך הדם הזה ואולי מזה נשתרבב ג"כ המנהג בשוב כל אחד מהלוי' (לא עלינו) ירחץ ידיו כי מנהג קדמונים הוא שיתעורר עי"ז ברחצו ידיו ויאמר ידי לא שפכו הדם הזה פן הלך מן העולם יען כי לא השכילו אל דל ביום רעה. כל ההרגש והלימוד הזה למדו בני ישראל מהלכות עגלה ערופה. וכמובן