לבוש מרדכי בבא קמא קנט

דאחרי שכתב לו מוכר אחריות על השבח א"כ השבח שהשביח הלוקח. השבח בעד המוכר ושבחא שהשביח דמוכר הוא ורק במשכנתא היא אצל הלוקח. מטעם דקבלת אחריות הוא על הכסף, וכן נראה לי ראי' לזה דקבלת האחריות הוא על המלוה וכן האחריות על השבח הוא תיכף בעת שמשביח. שהרי הוא משביח בשדה המוכר והמוכר מתחייב דמים תיכף בעד זה, דאם נימא דחיוב אחריות בעד הקרן והשבח הוא בעד הטריפה שטורף הבע"ח א"כ איך גובה הלוקח מנכסים משועבדים. היינו מלקוחת שקנו שדות אחר קנייתו. הא בשעה שקנו עדיין לא נתחייב המוכר כלום להלוקח. שהרי עדיין הי' השדה בידו וקבלת אחריות שיש על המוכר הוא בעד הטירפא ועדיין לא נתחייב לו המוכר כלום וכן בעד שבח שהשביח אמרינן דאם קדם שבחו למקחו של שני גובה גם השבח מנכסים משועבדים ומאן דס"ל דאינו גובה היינו משום דאינן קצובים. ואם נימא דעיקר החיוב שנתחייב המוכר להלוקח בעד הטירפא הוא שקבל עליו ערבות שישלם לו בעד זה שיגבו ממנו א"כ כ"ז שאינו גובה ממנו לא נתחייב עדיין. וא"כ איך יגבה מן לקוחות שקנו קודם הטירפא הא גבי שומר אמרינן דלמאן דס"ל משעת משיכה נתחייב. אם הניח אביהם אחריות נכסים גובין מנכסיו. אבל למ"ד משעת פשיעה אם הניח אביהן פרה שאולה ומתה אח"כ אין גובין אף אם הניח האב נכסים שיש בהן אחריות. א"כ גבי חיוב המוכר אם נימא דנתחייב המוכר לשלם בעד הטירפא. א"כ קודם שטרפו אין עליו עדיין חיוב כלל וא"כ אמאי גובה מנכסים משועבדים. שקנו קודם שטרף הבע"ח ממנו. ע"כ דחיוב האחריות הוא בעד הכסף שלקח. וכן חיוב האחריות של השבח הוא תיכף בשעה שמשביח שכיון שהשדה הוא של המוכר הוא משביח בעד המוכר. אכן כ"ז אינו אלא לדידן דס"ל להלכה דלוקח מגזלן ג"כ טורף שבחא. ולא חיישינן לרבית דשכר מעותיו עומד ונוטל. כיון דהוי דרך מכירה. אכן לשמואל דס"ל לוקח מגזלן לית ליה שבחא אף אם פירש לו השבח משום דכיון שקרקע אין לו והוי הכסף הלואה הוי שכר מעותיו. א"כ אליבא דשמואל דא"א כלל לומר דקבלת האחריות הוא בעד הכסף. מפני שלא מכר לו אלא באופן שלא יטרפו ממנו. אבל אם יטרפו ממנו יהא הכסף בתורת הלואה ויאכל הפירות ויגבה בעד השבח. שהרי לשמואל הא יהא זה כלוקח מגזלן דנמצא דשכר מעותיו עומד ונוטל. אף דהרי נוכל לומר כיון שהתחייב בעד השבח שהלוקח משביח בקרקע הנגזל וא"כ הרי קבל ערבות בעד זה שמשביח בשדה חברו. והוי כתן מנה לפלוני ואני אשלם לך. סבירא ליה לשמואל כיון שנוטל יתר מכדי מעותיו. ואילולי הכסף לא הי' מתחייב לו הוי ריבית. א"כ גם בב"ח אם נימא שהכסף הוי בתורת הלואה. נמצא שנוטל הפירות והשבח בשכר מעותיו. ועכצ"ל אליבא דשמואל דקבלת האחריות הוא שנתערב לשלם בעד שטרפו ממנו (ואם נימא דהוי אסמכתא נצטרך לומר דשמואל ס"ל אסמכתא קניא). וא"כ לדידי' כיון שהשדה אף אם טורפין אותה מבע"ח אעפ"כ היתה של הלוקח כי קניית השדה אליבא דשמואל היתה בכל גווני בלא שום תנאי. וא"כ לדידי' הא דטורף הבעל חוב גם את השבח משום שכך כותב. לשמואל הכונה אף שהשבח הוי של הלוקח שהרי שדהו השביחה נתן הלוקח רשות להמוכר או קנין שיסלק לבע"ח שלו בשבחא דידי'. וא"כ לא שייך כלל דאקני דאף אם נימא דאקני לא משתעבד ג"כ גובה מן השבח שהרי הרשהו הלוקח. או הקנה לו קנין בשבחא לשלם חובותיו והוי מיני' דידי' דאפילו מגלימא דעל כתפי'. משו"ה שמואל בעצמו קא מיבעיא ליה אי דאקני משתעבד. ולא יכול לפשוט מהא דאמר בע"ח גובה את השבח. שהרי גביית השבח לאו מדינא הוא. אלא מטעם הקנאתו. אבל לדידן דפסקינן הילכתא לוקח מגזלן אית ליה שבחא א"כ האחריות הוא בעד הכסף, דהוי הלואה אם טורפין השדה והשדה נשארה של מוכר א"כ השבח של המוכר והגבי' מדינא. משו"ה מוכיח דאקני משתעבד

ומיושב ג"כ עתה הקושיא שהקשו איך אמרינן דכשבע"ח טורף השבח נותן ההוצאה ללוקח מטעם דלא יהא גרע זה מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. א"כ מאי פריך לשמואל מברייתא דכשהוא גובה דקתני בה אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את היציאה מבע"ח. דילמא הא דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח היינו היתר על היציאה. כמו דפסקינן הילכתא גובה חצי השבח. והכונה חצי השבח היתר על היציאה אכן לפי הנ"ל ניחא בפשיטות. דהנה לפי שביארנו אליבא דשמואל כל השבח הוא של לוקח. א"כ מאי שייך לומר לא יהא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות הא כל השבח הוא שלו. אלא דנתן לו קנין שישלם החוב בשבח שלו אף שהוא שלו א"כ כמו שנתן לו רשות לשלם בשלו. אטו זה שהוציא הוצאות יוצא מן הכלל, כיון דהוי כל השבח שלו. לא שייך חילוקים בין הוצאה לשבח היתר על היציאה שהרי כל הגבי' אינה מן הדין רק מפני שרצה והקנה לו קנין בשלו. אבל לדידן אין הכונה שהקנה לו קנין בשלו שיגבה הבע"ח מממונו. רק שלא היתה כונתו להשביח בעדו. רק השביח בעד המוכר, א"כ שפיר אמרינן נהי דלא היתה כונתו להשביח בעדו. אבל לא היתה כונתו שיגרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. וא"כ כיון שהשביח שדה של המוכר יש לו קנין ההוצאה בתוך השדה כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות אף שלא היתה כונתו לזכות בכל השבח שלא רצה להשביח בעדו לא היתה כונתו שיהי' גרע משלא ברשות. וכל זה לדידן דפירוש שכן כתב לו הוא שלא רצה לזכות בהשבח. אבל לשמואל דאין הכונה שלא רצה לזכות בהשבח דהשבח הוא שלו. א"כ לא שייך בזה הוצאה שהרי השבח שלו ורק רצה ליתן זכות להמוכר שיפרע בשבח שלו. משו"ה לא שייך שיקח הוצאה. וגובה הבע"ח כל השבח

ויתיישב עתה ג"כ דברי הרמב"ם שכתב שבאם היתה השדה אפותקי רואין חצי השבח הנשאר ללוקח אם היא יתר על היציאה אינו נוטל אלא כנגד ההוצאה. שהרי אומר לו בע"ח שדי הוא שהשביחה. ואם היציאה יתר על השבח. אין לו אלא חצי השבח. והקשו הא הרמב"ם פסק דנוטל מקודם ההוצאה ואח"כ חולקין הנשאר. אכן לדברינו מיושב שפיר. שהרי לדברינו הא דנוטל הוצאה מבע"ח אין הכונה שהוא לגבי הבע"ח יורד לתוך שדה חבירו, אלא הכונה שהוא נגד המוכר יורד לתוך שדה חבירו. והוא משביח בעדו ונוטל ממנו ההוצאה וממילא יש לו קנין בהשדה כנגד ההוצאה שהרי הרשה לו ויש לו רשות לזה להרשות לאחד שיהי' לו קנין בהשדה. אכן גבי אפותקי. כיון שהשדה כבר באפותקי להמלוה אין לו רשות להקנות לאחד קנין בהשדה כמו שפסק הרמב"ם (בפי"ח) ממלוה שאם מכרה לעולם אינה מכורה. שכיון שהשדה אפותקי אין לו רשות למוכרה. א"כ אם ירצה הלוקח לקנות קנין ההוצאה מטעם המוכר שהי' לגבי' יורד לתוך שדה חבירו על זה רשות ביד המלוה לעכב. שהרי אין ביד המוכר להוריד אחר לתוך השדה שיהי' לו קנין בהשדה. ואם נבוא מטעם שהוא לגבי המלוה יורד לתוך שדהו. הנה באמת כל יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דנוטל ההוצאה. אין הטעם שהוצאתו מונחת בקרקע דאטו אם חרש או סקל השדה שייך בזה מונח הוצאתו וגם אם זרע. הן הזרעים נרקבו ונאבדו ורק ע"י נגרם שיגדל. והא דנוטל ההוצאה הוא משום שכיון שנהנה ע"י חסרון של פלוני מחויב לשלם בעד הנאתו. נמצא דהכי גבי אפותקי אם המלוה נוטל השבח א"כ יש לו עמו דין היורד לתוך שדה חבירו. ונוטל מהמלוה ההוצאה. אבל אין זכות להמלוה שיזכה בהשבח, דאז הוא לא קני השבח רק בעל השדה. אף שאין המלוה מניח להלוקח שיקנה קנין הוצאה בהשדה שהרי גבי אפותקי אמרינן דאם מכר אינו מכור. אעפי"כ אין לו דין היורד לתוך שדה חבירו שאמרו רבנן דנוטל ההוצאה לגבי מלוה שהרי אתה לא ההניח אותי שאתחייב לך אני ההוצאה שהרי אני