לבוש מרדכי בבא קמא קנג

שתמחול, ומאי מהני מחילתה כיון דקיי"ל שהמוחל צריך לשלם כל שיווי החוב. אכן לדברינו ניחא דהנה הרמב"ם כתב ובפ' ו' מהלכות מכירה הלכה י"ב) דקנין השטרות הוא מדרבנן משו"ה יכול למחול, והקשה הראב"ד לא מן השם הזה אלא מפני שהלוקח יכול לומר אני לא שעבדתי לך את עצמי. וביאר הקצוה"ח דכונת הראב"ד דמכירת שטרות הוי רק הרשאה מהמוכר להלוקח שיוכל לגבות בעדו, וביארנו בסוגיא דהמזיק שעבודו של חבירו דמשו"ה לא פירש כן הרמב"ם דמכירת שטרות הוי רק הרשאה. אבל אין להלוקח קנין כלל בשעבוד הנכסים אפי' מדרבנן, דא"כ אמאי אמרינן מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרות. הא אף מאן דדאין דיני דגרמי מודה שהמבטל כיסו של חבירו תטור, משום דלא הזיק לו ממון שלו רק מנע שלא ירויח ואם נימא דאין להלוקח קנין בשעבוד כלל, א"כ המוכר במחילתו לא הזיק לו דבר שלו, רק מנעו שלא יוכל לילך להרויח משו"ה הי' פטור מלשלם לפום כן פירש הרמב"ם שיש קנין להלוקח בשעבוד הנכסים מדרבנן. ומשו"ה צריך לו לשלם שהזיק לו שעבוד הנכסים שלו היינו שע"י מחילתו נעשה השטר שלו נייר בעלמא והרי הוא כשורפו, נמצא דכתובה דאין לה כלל שעבוד מחיים א"כ הכתובה בעצמה ג"כ לא הוי שעבוד רק דין. נמצא דבמחילתה הוי' רק מונעת ומבטלת כיסו של חבירו, ומשו"ה אם מחלה וסלקה עצמה מחיוב כתובה פטורה מלשלם הכתוב בכתובתה. אבל בחוב אחר שהתם קנה שעבוד הנייר דבמחילתו הוי כשורף השטר צריך לשלם כל הכתוב בשטר

ואגב אמרתי לבאר דמה שהוכיחו בתוספות דמעמד שלשתן אין יכולה למחול וראי' מדאמרינן (בקדושין מ"ח) התקדשי לי בשטר חוב או שהי' לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן, ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ואמרינן דפליגי במלוה בשטר ובמלוה על פה, במלוה בשטר פלגי בדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ופליגי אי סמכה דעתה. ובמלוה ע"פ פליגי אי שייך במלוה ע"פ מעמד שלשתן, ואם נימא דאפילו במעמד שלשתן יכולה למחול, א"כ אפילו אית להו לרבנן דגם במלוה ע"פ יש מעמד שלשתן. ג"כ אינה מקודשת דלא סמכה דעתה, ולדידי נראה דלשטת הנך פוסקים דס"ל דבמוחל צריך לשלם כל החוב אין ראי' כלל, דלכאורה קשה איך יראה שמא ימחול הא יצטרך לשלם לה מדין מזיק, ועכצ"ל דכיון דרצונה להתקדש במלוה בשטר אם ימחול הא יהי' רק מלוה ע"פ שיוכל לטעון פרעתי, ובקדושין הא אמרינן קפידא. דאף מכסף לזהב יש קפידא מכש"כ ממלוה בשטר למלוה ע"פ דאמרינן דאין כותבין השטר אלא מדעת הלוה שלא יחזירו ממלוה ע"פ למלוה בשטר, ומשו"ה אינה מקודשת במלוה בשטר דאם ימחול יהי' נאמן לומר פרעתי אבל בנתקדשה במלוה ע"פ הרי דלא חששה פן יאמר פרעתי ואם כן מאי איכפת לה אף אם ימחול הא יצטרך לשלם לה מדין מזיק, ומה לה חוב ע"פ מאיש זה או מאיש אחר משו"ה אם הי' סברי רבנן דמעמד שלשתן איכא במלוה ע"פ היתה מקודשת, ואיצטריך לומר דסבירא להו לרבנן דמלוה על פה לא מהני מעמד שלשתן, אבל מחילה יכול להיות דמהני לכולי עלמא במעמד שלשתן ודו"ק

סימן לט

סוגיא דעד נעשה דיין. ויתבאר דין עד הרואה בד"נ ובד"מ. ודין ראה ביום בד"נ. ועד נעשה דיין בקיום שטרות. אם הכונה שנעשה עד ודיין בב"א

דף צ ע"ב איבעיא להו מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן ת"ש דההוא גברא דתקע ליה לחברי' אתא לקמי' דרבי יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא הא רבי יוסי הגלילי הב ליה מנה צורי כו' מאי הא אנא הא רבי יוסי הגלילי אלימא הכי קאמר ליה הא אנא דחזיתך והא רבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי זיל הב ליה מנה צורי למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים דברי רבי טרפון ר"ע אומר כולן עדים הם ואין עד נעשה דיין עד כאן לא קאמר רבי טרפון אלא דמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין אבל עד נעשה דיין לא קאמר כי תניא ההיא כגון שראו בלילה דלא למיעבד דינא נינהו איבעית אימא הכי קאמר ליה הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי והא סהדי דמסהדי בך זיל הב ליה מנה צורי. והנה הרמב"ם כתב (בפ"ה מהלכות עדות הלכה ח') וז"ל כל עד שהעיד בדיני נפשות אינו מורה בדין זה הנהרג ולא ילמד עליו לא זכות ולא חובה ואם אמר יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו שנאמר ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות בין לחובה ומהו זה שנאמר למות כלומר עד שהעיד בנפש למות לא יענה דבר אלא יעיד וישתוק אבל בדיני ממונות יש לו ללמד עליו זכות או חובה אבל לא ימנה עם הדיינין ולא יעשה דיין שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות עכ"ל הרמב"ם והקשה הלח"מ דנראה מדברי הרמב"ם כמו שפירש הכ"מ דלא שני ליה כלל בין דיני ממונות לדיני נפשות דבכולהו עד המעיד אינו נעשה דיין אבל עד הרואה נעשה דיין והקשה דממ"נ אי פסק כהאיבעית אימא דב"ק הנ"ל דרבי טרפון אפילו בראוהו ביום ואעפי"כ בעי דוקא שיהי' מקצתם עדים ומקצתן דיינים א"כ גם בדיני ממונות בעי דוקא שיהי' מקצתם עדים ומקצתם דיינין ולא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' וא"כ היאך כתב (בפ"ג מהלכות סנהדרין) שלשה שנכנסו לבקר את החולה אם ביום רצו כותבין רצו עושין דין הרי דסבירא ליה דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' וביום אמרינן עד נעשה דיין ואם פסק כתירוץ הראשון אמאי לא הביא זה בדיני נפשות ג"כ דבראוהו ביום לא בעינן שיהי' מקצתן עדים ומקצתן דיינין עוד הקשה הלח"מ אמאי פסק הרמב"ם כרבי טרפון דעד הרואה יכול לדון בדיני נפשות ולא כרבי עקיבא דס"ל דפסול ומה שתירץ הכ"מ משום דאית ליה הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מרבו ורבי טרפון רבו הוה אי אפשר לומר כן דמאן דאית ליה הכי פסק בההיא דהכותב (דף פ"ד) כרבי טרפון ואילו רבינו פסק (בפי"ד מהלכות מלוה) כרבי עקיבא הרי דלא ס"ל הלכה כרבי טרפון נגד רבי עקיבא. עוד הקשה הלח"מ מההיא דפרק אלו הן הגולין (דף י"ב) דאמרינן התם דרוצח שיצא חוץ לתחום מצאו גואל הדם והרגו דרבי יוסי ורבי עקיבא אית להו דאינו נהרג עליו ורבי אליעזר אית ליה דנהרג עליו ודריש ליה מקרא דעד עמדו למשפט ואמרינן התם דרבי יוסי ורבי עקיבא דרשי ליה להאי קרא לההיא דרבי עקיבא דאמר סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתן אותו עד שיעמוד בבי"ד אחר. ואם כן הרמב"ם דפסק (בפ"ה מהלכות רוצח נפש) כרבי יוסי ורבי עקיבא דרוצח שיצא לחוץ לתחום ובא גואל הדם והרגו אינו נהרג עליו וא"כ ע"כ קרא דעד עמדו למשפט דריש ליה לההיא דרבי עקיבא דאמר סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש אין ממיתן אותו עד שיעמוד בבי"ד אחר ואמאי פסק דעד הרואה יכול להיות דיין בדיני נפשות אלה ת"ד הלחם משנה

ונראה לי לתרץ דהנה בחו"מ (סימן מ"ו הלכה כ"ה) כתב המחבר באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא הי' במעמד אחד אלא כל אחד קבל עדות בפני עצמו פסול ויש מי שמכשיר וכתב הש"ך (ס"ק ס"ג) להוכיח שלא כדברי המכשיר מהא דאמרינן לקמן (סעיף כ"ו) שלשה שישבו לקיים את השטר ובאו שני עדים וערערו על אחד מהם שהוא גזלן וכיוצא בו ובאו שני אחרים והעידו שחזר בתשובה אם עד שלא חתמו העידו שחזר הרי זה חותם עמהם שהרי שלשה היו ואם אחר שחתמו העידו שחזר בתשובה אינו חותם עמהם שהרי הוא כמו