לבוש מרדכי בבא קמא קנב

כתוספתא. ונראה לי הא דהבעל אוכל פירות בנכסי אשתו יש לומר או שאמרו רבנן דין הוא שיאכל פירות מכל נכסי מלוג שיש לה. אבל קנין בהקרקע לפירות אין לו. או שנימא שרבנן הקנו לו קנין בכל קרקעתי' לפירות, והנה מדאמרו רבנן שם במתניתין בנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונשאת מוכרת ונותנת וקיים ע"כ לא תקנו רבנן ליה קנין בקרקעות שהי' לה קודם אירוסין. רק דין אמרו רבנן שיאכל פירות מכל נכסי מלוג שלה שאם היה לו קנין. איך תוכל למכור נכסים שהקנו לו רבנן קנין לפירות. ור' יהודה ס"ל בשם חכמים דאם מכרה ונתנה וקיים. וא"כ שפיר פריך בגמרא כיון דמדין אכילת פירות סליק נפשי' אמאי לא תוכל היא לאכול הפירות בעצמם. ולא תשאיר מאומה. שהרי הוא סילק עצמו מאכילת הפירות. כל זה למתניתין. אבל רבותינו חזרו ונמנו דאפילו נכסים שנפלו עד שלא תתארסה וניסת ומכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות. הרי דתוספתא ס"ל דהקנו לו רבנן קנין לפירות בנכסים וכן פסקו רב ושמואל כהתוספתא. א"כ הרי הפירות שלו. אם כן כשסילק נפשו שלא יאכל הפירות לא סלק נפשו מקנין שיש לו בשדה לפירות, וכיון שסלק נפשו שלא יאכל אית לה להתוספתא דכיון דהפירות שלו אמרינן שלא סילק אלא שלא יאכלם רק ימכרם ויקח בהם קרקע, אבל שתאכל היא הפירות כיון שהם שלו בידו לעכב, ומשו"ה הרמב"ם שפסק כרב ושמואל דיש לו ג"כ קנין בהשדה לפירות, משו"ה פסק כתוספתא דימכור פירות ולוקח קרקע. דבידו לעכב שהיא לא תאכלם

ומיושב בזה ג"כ מה שכתב הרמב"ם ז"ל האשה שהתנית על בעלה לבטל זכות מדברים שזוכה בהן הבעל אם כתב לה ועודה ארוסה קודם הנשואין אינו צריך לקנות אלא כל מה שכתב לה קיים ואם כתב לה אחר הנשואין צריך לקנות מידו התנה עמה שלא יהי' ליה דין ודברים בנכסים אם מכרה ונתנה מכירתה מכר ומתנתה מתנה אבל אוכל פירותיהן כל זמן שהם ברשותה ואם קנו מידו כשהיא ארוסה שאין לו דין ודברים בנכסי' הרי סילק עצמו מגוף הקרקע ואין לו בנכסים אלא פירות לעולם ואפילו ערער על קנינו כו'. וכתב על זה הראב"ד ז"ל כל מ"ש בכאן הבל ורעות רוח כונת הראב"ד להקשות דקנו מידו אין הקנין מוסיף כלום על האמירה דרק היכא שאין האמירה מועיל, על זה בא הקנין לחזק האמירה, א"כ הא דאמרינן קנו מידו מועיל קאי לגבי נשואה. אבל לא ולגבי ארוסה שע"י קנין נפרש פירוש אחר בדבריו. ונראה לי דהנה בארוסה כשמתנה שלא יהי' דין ודברים בנכסים אמרינן דכונתו הי' רק שלא יקנה קנין בנכסי', אבל לא שלא יהי' הדין שיהא הוא אוכל פירות שדות שנה דכונתו הי' שלא יהי' קנין לו לפירות בשדה, ומשו"ה בנשואה אין מועיל כיון שיש לו כבר קנין בשדה, אבל אם קנו מידו גם אחר נשואין מועיל, שהרי הוא מקנה לה הקנין שיש לו בשדה ונקנה זה הקנין לה, נמצא אם קנו מידו אף בעודה ארוסה כיון דקנו מידו הרי צריך לומר דהקנה לה הקנין שיהי' לו בשדה. אף דעתה אין לו אבל הוא סבר דיש לו. דעל זה שלא יהי' לו קנין לא שייך קנין כלל על זה. אלא דכמו שהיתה נשואה שאז היתה כונתו שמקנה לה קנין שיש לו בהשדה, א"כ גם קודם נשואין חזינן דכונתו הי' להקנות לה קנין בשדה, וא"כ ממילא אינו אוכל פירות אילו היה לו קנין שהרי הקנה לה הקנין שיש לו. וממילא חזינן דכונתו היתה להסתלק מגופה של קרקע. היינו שלפי דעתו שסבר שיש לו כבר קנין הקנה לה הקנין. נמצא דנסתלק שלא יאכל הפירות, וזה מועיל קודם אירוסין כדקיימא לן נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עלי' שלא ירשנה, והיינו דאף שפירשנו דדין אין בידו לבטל. היינו דוקא דין התורה. או אפילו דין דרבנן. דבר שלא נעשה לטובתו אבל דבר שנעשה רק לטובתו קודם שחל הדין יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים, משו"ה אף שהדין הוא שוכל פירות של שדותי'. כיון דקודם נישואין לא חל עדיין הדין והוי רק תקנתא דרבנן לטובתו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו

ולפי"ז שפיר איצטריך להביא דרב כהנא ודרבא ולא מצי למילף משאר כסות ועונה דהתם הא הוי תיכף אחר הקדושין חיוב עליו. וא"כ יכולה להסתלק ולמחול החיוב. אבל אכילת הפירות דין הוא. וא"כ באמת לא יכול להסתלק. משו"ה איצטריך דרב כהנא. ובאמת טעמא מאי יכול לבטל דין. על זה מביא טעמא משום דרבא. כיון שהתקנה לטובתו קודם שחלה התקנה יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים, ולא חל הדין שיאכל הפירות. אבל לאחר נשואין שכבר חל הדין שיאכל הפירות אין בידו לבטל ורק כיון שהקנו לו רבנן קנין בשדה א"כ יכול להקנות לה קנין הפירות, ואוכלת מטעם קנין ולא מטעם שהוא מסלק עצמו מאכילת הפירות. (ואולי יש לבאר ג"כ מה שכתב (שם בהלכה ז') התנה עמה אחר הנישואין שלא יהא ליה דין ודברים בנכסים ולא בפירי פירותי' עד עולם בחיי' ובמותה הרי זה אינו אוכל פירות כלל אבל אם מתה יורשה כמו שביארנו, והקשה הראב"ד אמאי לא כתב שמיירי דוקא בקנו מידו והמ"מ הסכים דמיירי בשקנו מידו, ולפי דברינו יכול להיות דמיירי הרמב"ם בנכסים שלא נפלו עדיין, שבזה יוכל להתנות שלא יהי' לו קנין ולא יאכל פירות. ובזה אין צריך קנין אף בנשואה. ויש לעיין בדין זה). אבל ירושה כיון שחל הדין שהבעל הוא היורש של אשתו, אין בידו לבטל הדין הזה אחר נישואין ובודאי דקנין לא מהני לדין זה שהרי עדיין אינה שלו שיקנה לה

היוצא לנו מכל הנ"ל דכתובה משו"ה אינה יכולה למחול משום דכל ימים שהיא תחתיו הוי רק דין הכתובה ולא חיוב ורק כשתתאלמן או תתגרש נעשה חיוב, וזה ביארנו דהיכא דלא הוי חיוב רק דין כמו בהענקה לא שייך האי דין דשעבודא דר' נתן שיהי' החיוב של אחר, וא"כ לפי"ז אע"פ שבכל שעבודא דר' נתן אין יכול למחול דהתם אמרינן דהחוב של הלוה השני נעשה של המלוה הראשון אבל הכא בכתובה אין שייך לומר שהדין של הכתובה נעשה של הניזק וכיון דחיוב אין כאן עדיין משו"ה יכולה למחול

ועפי"ז נוכל ליישב ג"כ מה שהקשו איך אמרינן (בב"מ כ') מצא שטר כתובה בשוק כו' מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה זבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן ואתא למיטרף לקוחות שלא כדין אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. והקשו הראשונים ודילמא לותה מאחד בינתים דמשועבד הבעל לההוא מדר' נתן ואין יכולה למחול לו, ועתה יוציא השובר שכבר מחלה קודם הלואה, אכן לפי דברינו דבכתובה כל הימים שהיא תחתיו לא הוי רק דין עליו, לא שייך שהדין נעשה של המלוה שלוה, בכה"ג יכולה למחול, ואולי יש לכוין לזה גם דעת הראשונים שאמרו דמשו"ה בכתובה לא שייך שעבודא דר' נתן משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים, והקשה הש"ך מה בכך הא הוי כלא הגיע הזמן דשייך שעבודא דר' נתן, אכן יוכל להיות דכונתם כדברינו דמחיים לא הוי חיוב רק דין, ובדין לא שייך שעבודא דר' נתן כמו שביארנו בארוכה גבי הענקה, דאיך נוכל לומר דזה נעשה של המלוה ורק יש דין דמחויב ליתן אבל לא שגוף הדבר נעשה של המלוה, משו"ה יכולה למחול כמו במכירת שטרות שאף שיש דין על הלוה ליתן להלוקח מ"מ יכול למחול

ומיושב לפי זה ג"כ הקושיא שהקשה הרא"ש (בב"מ שם) וכן הוא בתוס' ב"ב דילמא ניחא לה טפי בהחזרת השובר ממה שתמחול דאי מחלה היתה צריכה לשלם כל מה שהכתובה שוה עכשיו כו' וכן הקשו גבי קריבתו דרב נחמן דזבינתה לכתובתה בטובת הנאה דאמר ליכא דניסוב לה עצה