לבוש מרדכי בבא קמא קנ

לכן נראה לי בפשיטות דפירוש הירושלמי כן. דהירושלמי מביא ראי' דאף בבעל חוב דוחק ג"כ פטור מלשלם, מהא דאמרינן ומקריב עליו כו' והתם הרי הבעל חוב דוחק שהרי מחויב הוא להקריב. וע"כ צ"ל דלא נכנס לידו. פירוש דאימתי אסור במודר הנאה היינו דוקא לקבל הנאה ממנו, אבל מה שמגיע לו הנאה ממנו שלא נכנס לידו, רק שסילק מעליו חוב וההנאה מגיע לו ממילא מותר באופן זה, הכא נמי אימתי מחויב לשלם בעד הנאה, היינו דוקא בנוטל ההנאה היינו שנכנס לידו ההנאה, אבל מה שסילק מעליו, ולא נכנס לידו בעד זה אין צריך לשלם, אף שבודאי הנאה היא לו, שבע"ח דוחק. שעיקר הטעם דפטור, היכא דלא נכנס הנאה לידו, רק מבריח ארי בעלמא הוא (ועיין בב"ק נ"ח), והנה בהאי דינא דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו איפליגו חנן ובני כהנים גדולים במי שהלך למדה"י, ועמד אחד ופרנס את אשתו דחנן אומר איבד מעותיו ונחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול, ור' דוסא בן הרכינס אמר כדבריהם ור' יוחנן בן זכאי אמר יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי, והנה טעמא דחנן שמענו מהירושלמי דאין מחויב אלא בנכנס הנאה לידו. אבל לא בעד סילוק חוב אבל טעמא דבני כהנים גדולים ור' דוסא לא שמענו. ונוכל לומר דהם סבירא להו דאף סילוק היזק ג"כ מחויב. אך באמת יש לומר טעמא אחרינא, דהרי אמרינן בקדושין תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב, אף דבקדושין בעי נתינה לידה אמרינן דנתינה לפלוני בעדה הוי כנותן לידה, א"כ הכא נמי מה שנתן להאשה בעדו נימא דיתחייב מדין ערב וצ"ל דאימתי הוי ערב דוקא באמר לו תן לו בעדי, אבל אם לא אמר לו תן לא הוי ערב, א"כ נוכל לומר דפליגי חנן ובני כהנים גדולים בזה. אם מה שהוא מחויב מן הדין הוי כאמירה ומחויב מדין ערב דמה שהוא נותן בעד זה שמחויב מן הדין. ס"ל לבני כהנים גדולים דלא גרע מאילו אמר לו, דמהו אמר לו שנותן בעדו הכא נמי הרי נותן בעדו, אלא דאם לא הי' מחויב מן הדין בודאי דלא הי' מתחייב שהרי יאמר לו מי הרשה לך ליתן בעדי, אבל אם מחויב לשלם מן הדין מחויב לשלם להנותן מדין ערב, וחנן ס"ל דדין ערב לא נאמר אלא היכא שמצווהו ליתן. אבל מה שהוא נותן מעצמו, אף שהוא מחויב לשלם, והוא שילם בעדו אין כאן דין ערב

ועפי"ז יתיישב דברי הרמב"ם. ונקדים עוד דהרמב"ם ס"ל דיש תרי "לו" גבי הענקה חד הענק תעניק לו. וחד אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו, וס"ל דהא דאמרינן לקמן גבי ענק עבד עברי לעצמו, וענק אמה העברי' לעצמה בשלמא ענק אמה העבריה לעצמה למעוטי דאחין אלא ענק עבד עברי לעצמו פשיטא אלא למאן כו' אמר אביי הכי אמר רב ששת הא מני תוטאי הוא דתניא תוטאי אומר "לו" ולא לבעל חובו, ואילו התם אמר רב טביומי משמי' דאביי דפליגי בזה אי איצטריך קרא לו ולא לבעל חובו, וא"כ ס"ל להרמב"ם דתרי דיני נינהו התם דקאמר רב טביומי משמי' דאביי לו ולא לבעל חובו, התם קאי לגבי דינים אם מחויב ליתן הרב להעבד או לבעל חובו, דהרי התם מביא דין דר' נתן. ודין דר' נתן הוא על הלוה. אבל הא דאמר הא מני תוטאי היא. דאמר לו ולא לבעל חובו, אין הכונה שקמ"ל דלא בעי ליתן לבעל חובו. דהרי שם בברייתא איתא ענק אמה העבריה לעצמה, ובודאי דזה אין סברא כלל לומר דקמ"ל דלא בעי ליתן לאחין הענקה, דהיאך הוה אמינא דכשיתן לאחין יוצא בזה לא תשלחנו ריקם, ובזה בודאי דאף להאב אין צריך ליתן הרב, שהרי ביארנו דאין זה חיוב ממון. אלא מצוה דלא ישלחנו ריקם. ואמאי יתן להאב. וע"כ הא דקמ"ל דענק אמה העבריה לעצמה. למעוטי דאחין. היינו שאם נתן לה ההענקה, אין האחין זוכין בהענקה. א"כ הא דאמרינן ענק עבד עברי לעצמו, למעוטי בעל חובו ג"כ הפירוש כשנתן לו הרב הענקה אין בע"ח גובה ממנו, והיינו טעמא דאילו לא כתב קרא אלא חד "לו" הוי אמינא. דקמ"ל דאין מחויב ליתן להבע"ח. אבל כשקבל העבד הענקה בע"ח גובה הימנו, השתא דכתיב תרי "לו" חד אתא לאשמעינן דאין צריך הרב ליתן לבע"ח. וחד "לו" אתא לאשמעינן דאף כשקבל העבד ההענקה אין בע"ח גובה ממנו. והיינו תוטאי דקאי תוטאי לדין זה כשקבל העבד ההענקה אין בעל חובו גובה

ולפי"ז יהי' הפירוש בגמרא כן. מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו. ואידך ההוא מיבעי לו ולא לבעל חובו. פירש דחד לו איצטריך דלא תימא דיש על הרב דין דנותן לאשר אשם לו היינו דמחויב ליתן לבעל חוב של העבד. דסבירא ליה כבני כהנים גדולים, דאמרי היכא שנותן בעדו במקום שהוא מחויב לשלם. יש כאן דין ערב אם כן גם אם יתן בעדו לבעל חובו יקיים לא תשלחנו ריקם. שהרי היכא שנותן בעדו הוי כנותן לו דכיון דגם היכא דמשלם בעדו. ע"פ הדין יש כאן דין ערב. א"כ הוי כתן מנה לפלוני. ואקדש אני לך דמדקודשת מדין ערב. וא"כ איצטריך הני תרי "לו". חד למעט שלא יהי' עליו חיוב דונתן לאשר אשם לו. וחד למעוטי שלא יגבה כשנתן לו כבר. ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן פירוש בכה"ג היכא דאין עליו חיוב רק מצוה, דס"ל כחנן דהיכא דמחויב מן הדין אין על זה דין ערב. דרק במצוה ליתן אז יש דין ערב. אבל לא בנותן בעדו אף שהוא מחויב. דמשו"ה אית ליה לחנן בפורע לבעל חוב של חבירו. אף שהיה מחויב ע"פ דין לשלם לבע"ח אעפי"כ פטור מלשלם להפורע דדין ערב הוי רק באומר לו ליתן. וא"כ לא איצטריך קרא לגלות דלא יתן לבעל חוב דעבד. שהרי לא יקיים כלל בנתינתו לבעל חובו לא תשלחנו ריקם, ומה שנותן לבעל חובו אינו כנותן להעבד דדין ערב אינו רק בנותן ע"פ ציוי שלו. וא"כ מחד "לו" ידעינן דכשגבה אין בעל חוב גובה ממנו, ואייתר חד "לו" למעט לו ולא למוכר עצמו, וא"כ הרמב"ם דפסק כחנן דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור אף בבעל חוב דוחק מדכתב סתמא. וע"כ דס"ל דערב לא הוי. אלא באומר לו ומצווהו. אבל בנותן לו מעצמו אף שהוא מחויב לית כאן דין ערב. וא"כ לדידי' לא איצטריך "לו" למעט דלא יתן לבעל חובו, דבודאי אין צריך ליתן, שהרי כשיתן לו לא יקיים בזה לא תשלחנו ריקם, ועליו אין חיוב ממון רק דין דלא תשלחנו ריקם, וא"כ מחד "לו" ילפינן דכשגבה העבד אין בעל חובו גובה, ומאידך "לו" ילפינן דלו ולא למוכר עצמו, ומשו"ה פסק הרמב"ם דכשגבה אין הבעל חוב גובה ממנו, וגם פסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו

והנה הרמב"ם כתב (בפרק י"ב מהלכות אישות ה"ו) ז"ל התנה עמה לפחות מעיקר כתובה או שכתב לה מאתים או מאה עיקר כתובה. וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך והיא לא נתקבלה תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי בעילתו בעילת זנות, והקשו המפרשים כיון דהרמב"ם פסק כר"י. דאמר כל דבר שבממון תנאו קיים. אפי' שיעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה כדכתב ה"ה ז"ל. הא אפילו שיהא כתובה מן התורה, דבר שבממון תנאו קיים. ואין לומר דס"ל דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה הא כתב עוד שם התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאי בטל ואף ע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון שנאמר בה לחוקת משפט, ועיין שם בלח"מ שהקשה כמה קושית וביחוד קשה אנא מצא הרמב"ם דילפינן דבירושה אין מועיל אם התנה שלא ירש שנאמר לחוקת משפט, ועיין שם בראב"ד שהקשה דלמה לן קרא דחוקת משפט. הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ובזה יש ליישב כמו שכתב התוספת בכמה דוכתי בהכותב ובב"ב דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא