לבוש מרדכי בבא קמא קמט

דהא אמרינן שם בקדושין (דט"ו) מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לבע"ח מדס"ל בעלמא כר"נ אתא לו לאפוקי ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ. וא"כ הרמב"ם דפסק כר"נ. איך פסק כת"ק דמוכע"צ אין מעניקין לו הא איצטריך לו ולא לבע"ח למעוטי שלא יגבה הבע"ח. ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב שם בהלכה הנ"ל ז"ל וענק אמה העברי' וכן מציאתה לאבי' ואם מת אבי' קודם שבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחי' בהן כלום כו'. וכתב הכ"מ ע"ז ז"ל ויש לדקדק על מ"ש ואם מת אבי' קודם שיבא לידו משמע אע"פ שבא לידה אינו מורישו. ובריש פרק נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו. וצ"ל דבא לידה כבא לידו דמי עכ"ל הכ"מ. והקשה ע"ז הלח"מ ז"ל ותמהני דמדבריו משמע דאם לא בא לידה אע"פ שיצתה בחיי האב שכבר נתחייב האדון בחיי האב. אפ"ה אינו מורישו ואילו מריש פרק נערה משמע אפילו לא בא לידה מורישו כמו ששנינו עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אחין. ודוקא התם בעינן עמדה בדין משום דהוי קנס וכל שלא עמדה בדין לא הוי ממון משום דקיי"ל מודה בקנס פטור. אבל בזכות דלא הוי קנס כיון שנתחייב בחיי האב מורישו וכמו ששנינו בסיפא דמתני' מעשה ידי' אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין, ולרבינו אפשר לדחות ולומר דכל שנתחייב בחיי האב כבא לידו דמי אבל דברי מרן צל"ע

לכן נראה ליישב דהענקה שאני מחיוב דמעשה ידי' דהתם הא נתחייב לה ממון. וכיון דהתורה זכתה לאב בזכות בתו א"כ החיוב שיש לה על מעשה ידי' שעשתה זוכה האב החיוב הזה ואילו הי' הענקה ג"כ חיוב ממון בודאי דהי' זוכה האב בהחיוב הזה. אבל באמת הענקה אינו חיוב ממון לה כלל. שאין האדון מחויב לה ממון בשביל הענקה אלא שרמיא עליו התורה מצוה דלא ישלכנה ריקם שמחויב להעניק לה לא נוטעם שמחויב להעבד הענקה. אלא שרמיא עליו התורה שלא ישלח ריקם. ובאמת הי' להיות הדין דאם עבר ושילח ריקם. ועבר על הלאו מלא תשלחנו ריקם. אין מחויב לשלם להעבד חיוב ההענקה אחרי שאין זה חיוב ממון. אלא דנתקה התורה הלאו זה דלא תשלחנו לעשה. שהרי זה לשון הרמב"ם (שם בהלכה י"ד) כל המשלח עבדו או אמתו ריקם עובר בלא תעשה שנאמר לא תשלחנו ריקם. והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר הענק תעניק לו. וכיון דהוא רק מצוה דרמיא על האדון לא ישלחנו ריקם. ויש עליו חיוב ניתק הלאו להעשה. איך שייך לומר שהאב יזכה בהחיוב הזה כיון דגבה אינו חיוב ממון. אלא שיש מצוה על האדון. משו"ה אם לא הגיע לידה לא יכול האב לזכות להוריש לבניו. ולא דמי למעשה ידי' דהתם כיון דעשתה ונתחייבו לה ממון הרי יש אצלה חיוב ממון. והחיוב ממון הזה זוכה האב. והאחים יורשים מן האב. אבל בהענקה אין לה חיוב ממון כלל רק על האדון רמיא מצוה ובמצוה שיש על האדון לא שייך שהאב יזכה. אבל כל זה קודם שנתן לה ההענקה. אבל כשנתן לה האדון ההענקה הרי אצלה הוי ממון גמור. וא"כ שפיר מקשה הכ"מ כיון דבא לידה אמאי לא יזכה האב להוריש אח"כ לאחין. הא כשהוא אצלה. לא גרע מחיוב של מעשה ידי' ומשו"ה כתב הכ"מ דבא לידה נמי כבא לידו דמי

אלא דלפי"ז יקשה איך אמרינן בגמ' דאיצטריך לו ולא לבעל חובו משום דס"ל בעלמא כר"נ והוה אמינא דהבע"ח זוכה בהענקה דאימתי שייך לומר שיעבודא דר"נ היינו כשהלוה השני מחויב ממון אז שייך לומר דחיוב הממון נעשה של הלוה הראשון דאשר אשם לו דהקרן הוא שלו. אבל כיון דאין על זה דיני ממון רק מצות לא תשלחנו ריקם. איך שייך לומר שהבע"ח יזכה בהמצוה הזאת של לתש"ר. ונראה לי דהנה בדין שיעבודא דר' נתן יש דין דהלוה השני נעשה לוה של הראשון דעצם חיוב ההלואה שהי' לשני נעשה של המלוה שלו. אבל באמת יש עוד דין ונתן לאשר אשם. היינו דאף אם ההלואה לא נעשה שלו. יש דין דאמרה התורה מה שאתה מחויב לתת לזה תן לבע"ח שלו. דאטו למאן דס"ל פריעת בע"ח אינה רק מצוה ואין להמלוה שיעבודים. האם נימא דלא יסבור דין דר"נ וע"כ דמונתן לאשר אשם ילפינן דאמרה התורה מה שאתה מחויב לזה. תן למי שהוא מחויב. אלא מאן דס"ל דלהמלוה יש שיעבודים. ס"ל דילפינן מדאמרה התורה. לאשר אשם לו. א"כ אמרה התורה שהקרן הוא שלו. ילפינן מזה דנעשה עצם ההלואה של המלוה הראשון. ומשו"ה אין יכולין למחול. נמצא נהי דלא נוכל לומר דחיוב של לת"ש ריקם נעשה של הבע"ח. אבל זה נוכל לומר דמה שאתה מחויב ליתן להעבד תן להמלוה שלו. שהרי אמרה התורה. ונתן לאשר אשם לו דמלבד דהפירוש שיתן למי שהקרן שלו הפירוש הוא ג"כ למי שהוא מחויב. אלא דאימתי מחויב ליתן להמלוה שלו אם בזה שיתן לו יפטור מחיובו אבל אם לא יפטור מחיובו בודאי דאין מחויב ליתן להמלוה ועתה עלינו לדעת אם כשיתן ההענקה לבע"ח יקיים בזה לא תשלחנו ריקם אז כי' מחויב ליתן לבע"ח. אילו לא כתב קרא קלו ולא לבע"ח. אבל אם נימא דלא יקיים בזה לתש"ר. שהרי הוא נותן לבע"ח, והעבד משלח ריקם א"כ בלא קרא "דלו" ולא לבע"ח ידעינן דאין מחויב ליתן לבע"ח שהרי החיוב עליו לא תשלחנו ריקם לא חיוב ממון

ונראה לי דהנה בחו"מ (סימן קכ"ח) נפסק הלכה דהפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור מלשלם, אף אם הבע"ח דוחק. אכן הש"ך פליג על דין זה. ומביא ירושלמי ז"ל עד כדין בבע"ח שאינו דוחק בע"ח דוחק נשמעינה מן הדא תדע לך שהוא כן מקריב עליו קיני זבין וזבות ויולדות חטאות ואשמות, בשלא נכנס לידו כלום וכא שלא נכנס לידו כלום עכ"ל הירושלמי. וכתב ע"ז הש"ך ונראה דה"פ דתנן בפרק אין בין המודר בהך מתניתין דשוקל את שקלו דהכהן שהדירו יכול להקריב עליו קינין כו' ומשמע להירושלמי דמקריב משלו והתם אי לא הוה בעה"ב מקריב ודאי הי' ממשכנים אותו דכיון דשל גבוה הוא למאן פייס ומשני מי סברת דהתם מיירי בשלא נכנס לידו של כהן. אלא איכא לפרושי שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו מיד הכהן, ותו לא מחייב בעה"ב. והיינו כדמוקי בש"ס דילן באבוד וגבוי כו' וכאן הרי לא נתן להפורע כבר מעות לשלם, וא"כ י"ל דבע"ח דוחק חייב לשלם כן נראה לענ"ד שיטת הירושלמי עכ"ל הש"ך

והנה פירושו בהירושלמי תמוה מאד. דלכאורה לענ"ד בקינין כיון דבעינן שיהי' שלו, דהרי כתיב קרבנו, א"כ צרי לומר כשאדם מקדיש קרבן בעד חבירו הרי הוא מזכה ו בהקדשו. והוי כנותן לו קרבן, וא"כ איך נימא דמודר הנאה יוכל להקריב בעדו קרבן משלו, דהא דאמרינן דאם בע"ח אין דוחק, יוכל לשלם בעדו היינו בנותן לבעל חוב דשם אינו נותן לו רק דנימא משום שמגיע לו הנאה. על זה אמרינן דאין כאן הנאה שבלאו הכי לא הוי גובה, אבל בנותן לו ממש בודאי דאינו מועיל מה שאילו לא הי' הוא נותן הי' אחר נותן. דהרי הוא נותן לו, ואילו הוי אחר נותן לו היה אחר מהנהו, ועתה כשהוא נותן לו הרי הוא הנותן ומהנהו, וא"כ איך יכול להקדיש בעדו קרבן הא הוא נותן לו קרבן. כדאמרינן דמתכפר עושה תמורה דמקרי קרבנו, וא"כ מה מועיל שאחר הי' נותן על כל פנים עתה הוא הנותן לו, ועיין בקצות החושן שהביא בשם התומים להקשות דמעולם לא שמענו דאם הפריש קיני זבין ונאבדו או נפסלו דאין צריך להביא אחרים תחתיהן כו' וכתב הקצוה"ח דאשתמיטתי' משנה ערוכה (בשקלים פ"ז) אמר ר' שמעון שבעה דברים התקינו ב"ד כו' ועל הקינין הפסולת שיהי' באות משל צבור כו'. אך אינו יודע מה יתרץ הש"ך על חטאות ואשמות. דבזה לא מצינו שיקרבו משל ציבור אם נאבדו. ואשם בודאי לאו עוף הוא: