לבוש מרדכי בבא קמא יד

שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך אנו על מי להביא על העיר או על העזרות געו כל העם בבכי'. והקשה שם בגמ' וירושלים בת אתויי עגלה ערופה והתניא י' דברים נאמרו בירושלים וזו אחת מהן אינה מביאה עגלה ערופה ועוד לא נודע מי הכהו כתיב והא נודע מי הכהו אלא כדי להרבות בבכי' עכ"ל הגמרא ודבריהם הקדושים לכאורה צריכים ביאור, כי געו כל העם בבכי' יען לא הי' נודע מי מביא עגלה ערופה. וגם ר' צדוק לא אמר הדבר אלא כדי להרבות בבכי'. אף שידע שפטורים מעגלה ערופה. בעת אשר קרה אסון נורא כזה איש ישראל תקע סכין בלב ישראל והרוג מפרפר. ולא עוד אלא שהרציחה הי' אצל מקדש ה'. מה נורא המחזה. כל מי אשר לב בשר לו הלא יתרגש ויוריד דמעות על דבר כזה. ובאמצע המהומה הנוראה וההתרגשות הזאת המרעשת הלבבות יעמוד איש במקום גבוה מכל הקהל. ויאמר הסו רבותי לא אדע הדין. מי מחויב להביא עגלה ערופה. הלא היו מביטים עליו בעיני בוז וקלסה. והיו אומרים לו אם לא תדע הדין לך בלשכת הגזית שמה יושבים סנהדרין שמהם תצא תורה לכל ישראל. ומה זה קראת את הקריאה הזאת בעידן ריתחא כזה. וגם בין קהל הנאספים היו לומדים רבים והיו משיבים לו פטורים אנחנו מעגלה ערופה. כי ירושלים פה. וגם כל תינוקת של בית רבן היו מושיבים לו לא נודע מי הכהו כתיב. ובמה גדול כח שאלתו עד שנגעה לבב הישראלי עד כי געו כל העם בבכי'. אך ביאור הדבר כן דהנה מצינו בגמ' הרבה טעמים שנתנו חז"ל למצות. כמו שאמרו רז"ל בנדה (דף לא) מפני מה נתנה מילה בשמיני כדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים והכל שמחין. ולכאורה יפלא כיון שמילה נתנה בשמיני מפני טעם זה. א"כ בזה"ז שכבר קבלו עליהן להיות שבעה נקיים. א"כ תדחה מילה ממצות שמיני עד שתטהר. אכן ברור וידוע לכל כי אף שדרשו חז"ל הטעם הזה. אעפי"כ כשבטל הטעם לא תבטל המצוה כי אמרו חז"ל בעירובין (כא) שלמה דרש על כל דבר ודבר של תורה אלף וחמשה טעמים. וא"כ בזה"ז אף שטעם אחד בטל הן האלף וארבעה טעמים הנותרים לא בטלו. ובודאי המאחר מילה מיום השמיני עובר מצות עשה דמילה שנכרתו עלי' שלש עשרה בריתות, רק חז"ל נתנו הטעם הזה. יען כי גם הטעם הזה הוא אחד מהטעמים. וא"כ מזה ילמוד האדם איך צריך להיות נושא בעול עם חבירו. עד כי אם יש לחבירו צער קטן אחד כל שהוא. בל יעשה הוא משתה ושמחה בפניו. אם בידו שלא לעשות כי כלל הוא בדרכי האדם השלם צריך להרגיש בצערו של חבירו אף בדבר הקטן והנבזה. כי אחיו הוא ממש. ואהבת לרעך כמוך. תשמח בשמחתו ותצר בצרתו. וכזה תרצתי לאחד על מנהג שנהגו לצאת בשעה שאומרים הקהל יזכור יוצאים אלה שאין אומרים אשר כבר נאמרו הרבה תירוצים על זה. ולענ"ד נראה ג"כ לומר טעם ומזה יראו איך מנהג ישראל תורה. וממקום קדוש יהלך. דהנה קיי"ל אסור להזכיר נשמות בעת שחתן יש בביהמ"ד. כי אחרי שחתן בביהמ"ד יום טוב הוא לכל הקהל הקדוש אשר נמצאים אז בבית המדרש. ואיך יצערו נפשם בשעת חדוה כי אחרי שחק לישראל להיות שמח בשמחת אחיו הישראלי. א"כ כשחג לאחיו גם הוא צריך לשמוח עמו בשמחתו בפניו ואין לו להזכיר צערו אז בפניו. אשר בזה מראה הוא כי יש לו צער. ואף אם יהיו כמה אלפים בביהמ"ד דוחה תפלת תחנון והזכרת נשמות של כל הקהל בשביל חתן אחד כי יו"ט הוא לכל הקהל. ולפי"ז יקשה איך מזכירין נשמות ביום החג. מי גרע החג הזה של כל אחד מיו"ט של החתן. אך פשוט כי אדרבה עונג ונחת הוא להאיש אשר נגעו ה' בהצער הזה עונג הוא לו להזכיר נשמת אבותיו. ונועם לו הצער הזה. אך כל זה הוא להאיש אשר יש לו הצער וזוכרו. אך לא כן האיש אשר אין לו צער כזה הוא בשמעו הזכרת הנשמות תעורר בלבבו אך רגשי צער לא רגשי עונג וא"כ בעת שיש אחד בביהמ"ד שאין לו הצער הזה אסור לכל הקהל להזכיר נשמות. כי הלא לא גרע האיש הזה מחתן בימי חתונתו. ששבעת ימי המשתה יו"ט הוא לו. גם להאיש הזה יו"ט הוא. ואיך יזכירו הקהל נשמות. אך כדי לעשות נחת רוח לאלה שרוצים להזכיר אשר להם הוא הרגש נעים להזכיר הנשמות משום זה יוצאין אלה שאין להם להזכיר כדי שיוכלו אלה הצריכים להזכיר נשמת אבותיהם. ויסוד הדברים בנוי רק כי מצות ה' אלהינו שכל אחד מישראל יהי' נושא בעול עם חבירו. יאהב לו כמהו ממש בצרתו לו צר ובשמחתו ישמח לבו גם הוא, לזה הורו לנו חז"ל כי אחד מטעמי המילה בשמיני הוא משום הטעם הזה. כדי שהמבין יבין לאחוז בדרך הקודש להיות טוב ונעים ככה. אך חלילה לומר כי בסור הטעם תבטל המצוה. כי הרבה טעמים לתורה. וכן פירשו התוס' בב"ק (י"א ע"ב) בד"ה בכור כי אף שלמדו חז"ל דפחות משלשים יום באדם. ושמונה ימים בבהמה הוא נפל מדאמרה התורה ופדויו מבן חודש תפדה. ובבהמה מיום השמיני והלאה ירצה. א"כ הורו לנו חז"ל כי טעם שאין פודין פחות מבן חודש. ואין מקדשין בהמה לקרבן פחות מבן שמונה ימים. הוא משום שבתוך הזמן לא יצא עדיין מחזקת נפל. עכ"ז אף אם ברור לנו ודאי שכלו חדשיו. אין פודין בתוך שלשים ואין הפדיון חל כלל. וכן בתוך שמנה ימים הוי מחוסר זמן. כי בסור הטעם לא תסור המצוה אף שידענו כי הטעם הזה הוא ג"כ טעם על הדבר אינו מועיל אלא ללמוד למקום אחר כי פחות משלשים באדם ושמונה בבהמה הוי בחזקת נפל. אבל לא לעשות עי"ז המצוה שלא כתקנה. כי לזה יש עוד טעמים אחרים עד שחקים יגיעו. ובזה ביארתי מאמר בעל האגדה. רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר כו'. והנה זה ודאי כי לא תפסו בעל האגדה בחזקת רשע. מפני דבור שאמר לכם. שמזה הוכחה שכונתו לכם ולא לו. שהרי גם בשאלת החכם נאמר אתכם, ונוכל לומר אתכם ולא אותי. ואם נבאר אתכם ואותי. נוכל לבאר ג"כ דברי הרשע לכם לי ולכם. אך פשוט וברור דרק מפני שבשאלת הרשע צפון מחשבת און ושאלתו היא שאלת רשע ע"כ תולין הקלקלה במקולקל כי גם כונתו היתה לכם ולא לו. ע"כ נתבונן מה פשע בשאלתו מה העבודה הזאת לכם. אכן באמת שאלת הרשע הוא מרד ומעל הפיכת קערה על פי' לסתור כל דברי התורה. הרשע יתחכם לשאול מה העבודה הזאת לכם. זאת ידע הרשע כי העבודה היא שצונו יוצרנו וצונו על זה. ואם כונתו לשאול הטעם מפני מה צוה ה'. לא הי' לו לשאול מה העבודה. כי מזה מוכח ששאלתו על מה עושין כן. רק הי' לו לשאול כשאלת החכם מפני מה צוה. והוא לא ישאול מפני מה צוה ה'. רק מה העבודה, בהשאלה הזאת הכונה מפני מה עושין הדבר. האויל המתחכם הזה ישאל שאלה הן יציב ונכון כי צוה ה' לאכול מצה. וע"כ אתם אוכלים מצה. אבל הלא צריך להיות חכם ומבין. הן עיקר הטעם של מצות מצה הוא למען נזכור את צאתינו ממצרים כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ במצרים. וא"כ עיקר המצוה הזכירה. א"כ למה לכם עבודת הדבר לשבור השינים. ולהזיק להקיבה באכילת הלחם הלא חמץ. הלא טוב הי' יותר לאכול חמץ ולזכור יציאת מצרים. לספר את כל המעשה. כי לא המעשה העיקר. אלא הזכירה ועל מה זה אתם מענים נפשותיכם לחנם ביום החג הזה. זה הוא שאלת הרשע. ובמקולקל כזה שפיר אמרו שכונתו לכם ולא לו והוא הוציא עצמו מן הכלל. וכפר בעיקר ואף עתה הקהה את שיניו ואמור לו איך תאמר כי עיקר מצות אכילת מצה הוא למען נזכור יציאת מצרים. א"כ טרם שיצאנו