לבוש מרדכי בבא קמא קמה

מנה הרמב"ם כלאי הכרם וערלה. ועוד הרבה דברים דיני הארץ ובודאי דלא מנה הרמב"ם בכאן אלא דברים התלוים ביובל. ע"כ דשביעית מדאורייתא תלוי ביובל והאי מדבריהם קאי גם על שביעית דחרישה וזריעה. ועיין עוד בלח"מ שמקשה על דברי הכ"מ איך נוכל לומר דחרישה וזריעה דשביעית לא תליא ביובל אף לדברי רבי דבמועד קטן (דף ב') אמרינן וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כו' הרי דלרבי גם חרישה וזריעה בזה"ז דרבנן

והנה אף כי לכאורה קושית הכ"מ אינו מובן. דלכאורה יש לומר דהרמב"ם בודאי ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן כיון שלא נוהג יובל. וס"ל כרבי דהוקשה שמיטת כספים שהוא שביעית לשמיטת קרקע שהוא יובל. וכיון דיובל לא נהגה גם שביעית לא נהגה. ומה שכתב הרמב"ם דשביעית נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אין ראי' דס"ל שביעית בזה"ז דאורייתא. שהרי הרמב"ם בעצמו כתב בזה"ל גם גבי תרומות שנוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אף שהוא ס"ל תרומה בזה"ז לאו דאורייתא וביאר הכ"מ בעצמו (בפ"א מהלכות תרומות) דכונת הרמב"ם דתרומה לא תליא בבית רק תלוי בביאת כולם ואם יש ביאת כולם נוהג אף שלא בפני הבית ואם אין ביאת כולם אף בפני הבית לא נהגה. א"כ לכאורה יש לבאר ג"כ כאן הכי דשביעית תליא ביובל כדיליף רבי מוזה דבר השמיטה שמוט. ויובל תלוי אם כל יושבי' עלי' כמו שכתב הרמב"ם (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל הלכה ח'). ומשו"ה כתב הרמב"ם דשביעית נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית דלא תלוי כלל בבית. שאם כל יושבי' עלי' אף שלא בפני הבית נהגה, ואם אין כל יושבי' עלי' אף בפני הבית לא נהגה. ולפי"ז נצטרך לומר דשביעית גם בימי עזרא לא הי' אלא מדרבנן שהרי יובל לא נהג מפני שאין כל יושבי' עלי'. ויקשה אמאי מחלקינן בין מקום שהחזיקו עולי בבל למקום שהחזיקו עולי מצרים לגבי ספיחין. (עיין ברמב"ם פ"ד מהלכות הנ"ל הלכה כ"ו). כיון דמקום שהחזיקו עולי בבל ג"כ הוא מדרבנן, ודוחק לומר דמדרבנן חילקו בין המקומות. דמשמעות הדברים דמשו"ה מחלקינן מפני שמקום שהחזיקו עולי בבל הוא מדאורייתא, וגם זה קשה כיון שסובר הרמב"ם דתקנת הלל פרוזבול הי' רק בשמיטה דרבנן א"כ גם בבית שני לא הי' יובל אלא מדרבנן. שאם הי' יובל דאורייתא גם שמיטה הי' דאורייתא וע"כ דיובל גם בזמן הבית הי' מדרבנן מדתקן הלל פרוזבול, ותקשה מדברי הרמב"ם בעצמו שמסיק כהגאונים דאחר החורבן לא מנינן יובל, משום שהקבלה הוא עמוד הוראה וקבלה בידם איש מפי איש שאחר החורבן מונין רק שמיטין ולא יובלות, ע"כ דלא ס"ל מנו יובלות לקדש שמיטין, וא"כ ע"כ היכא דלא נהג יובל אין מונין יובל, וא"כ מדמנו יובל בבית שני ע"כ דגם שמיטה הי' דאורייתא, ואולי סובר הרמב"ם כתירוץ התוס' בגיטין (ל"ז) דהלל תקן פרוזבול לא לדור שלו, שאז הי' שמיטה מן התורה והוא תקן רק לדור שאחר החורבן. אך כמובן הוא דחוק מאד

גם דברי הרמב"ם שם קשים מאד שכתב שם ז"ל (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל הלכה ג') שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו כו' כיון שחרב הבית בטל מנין זה כו' ונבנה בית שני כו' ובשנה השביעי לבנינו עלה עזרא ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר כו' ומנו שבע שמיטות וקדשו שנת החמשים אע"פ שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות כו', אבל כל הגאונים אמרו שמסורת בידם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן ראשון ובנין בית שני אלא שמיטות בלבד בלא יובל וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד כו' וע"ז אנו סומכין וכפי החשבון הזה אנו מורין כו' שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות עכ"ל הרמב"ם, והביא הכ"מ בשם הרמב"ם בתשובה לתרץ דברי הגאונים שהם כנגד גמ' ערכין דמשמע להדיא כתחלת דברי הרמב"ם וז"ל אבל מצאנו תשובה לגאון רבינו האי ז"ל ענינה שמנין ראשון לא בטיל ועליו אנו סומכים אבל לא מנו יובלות משחרב הבית ראשונה אלא שמיטין בלבד כו', ולא השגיח על הדברים שנתפרשו במס' ערכין כאילו אינם כתובים והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא דילי' אליבא דמ"ד עזרא לא קידש אלא זכר בעלמא עבד וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא ממס' ערכין אליבא דמ"ד עזרא קידש וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ודבר זה נחלקו בו התנאים והאמוראים כו'. והקשה שם הכ"מ שאם טעם הגאונים משום שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, מה נשתנה קודם החרבן ששנת יובל לא היתה נכנסת במנין ואחר החורבן לא הי' מונין רק שבע שבע, ועיין שם עוד בדבריו, ולדידי קשה טובא אם נאמר דטעם הגאונים לפסוק דלא כגמ' ערכין מטעם דס"ל קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, א"כ שפסק הרמב"ם כהגאונים מטעם שהקבלה והמעשה עמודים הן, א"כ ע"כ מוכח דפסק הלכה קדושה ראשונה קדשה לשעתא ולעתיד לבוא, א"כ איך פסק הרמב"ם (בפ"א מהלכות תרומות) קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. ומשו"ה תרומה בזה"ז דרבנן הא הקבלה והמעשה מחשבון השמיטה מוכח דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ועוד תקשה כיון דאם לא קדשה בטל מנין השמיטה והובלות, א"כ גם אם קדשה אעפי"כ כיון שאין כל יושבי' עלי'. א"כ ממילא בטלו יובלות וממילא בטל גם שמיטין שהרי פסק הרמב"ם לפסק הלכה דבזמן שאין היובל נוהג אין שמיטה נוהג

לכן נראה לי לבאר דברי הגאונים וטעמם שפסקו דלא כגמ' ערכין. ואפשר שזהו ג"כ כונת הרמב"ם בתשובה הנ"ל שהביא הכ"מ. דהנה הרמב"ם (בפי"ב מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט"ו) כתב ז"ל אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ כיצד עיר שלא היתה מוקפת חומה בשעה שכיבש יהושע את הארץ אע"פ שמוקפת עתה הרי היא כבתי החצרים ועיר שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע אע"פ שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת. וכיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהי' בימי יהושע כיון שעלה עזרא בביאה השני' נתקדשו כל הערים המוקפים חומה באותו העת מפני שביאתן בימי עזרא כביאתן בימי יהושע. והקשה הכ"מ דבפרק בתרא דערכין (דף ל"ב) תניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר למה מנו חכמים את אלו כלומר עירות מוקפות חומה מימות יהושע שמנו שם במשנה שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ אלמא קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ורמינהו אמר ר' ישמעאל בר' יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו ומנאום ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל המצות הללו נוהגות בה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא אי בעית אימא תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל, ואיבע"א חדא מינייהו ר"א בר' יוסי אמרה דתניא ר"א בר' יוסי אומר אשר לוא חומה אע"פ שאין לו עכשיו והי' לו קודם לכן (ופרש"י הך דקתני קדשה לעתיד לבוא ר"א בר' יוסי אמרה כי היכי דאמר אע"פ שאין לו עכשיו ואע"ג דחרוב לא בטלה קדושתי'). וא"כ הרמב"ם דפסק לא קדשה לעתיד לבוא איך פסק דעיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע אפילו בזמן שאינה מוקפת הרי היא כמוקפת והיינו כר"א בר' יוסי והרי זה כמזכה שטרא לבי תרי עכ"ל הכ"מ וכמדומה לי שקושיא זו שלו הקשה שם ג"כ הראב"ד, ולחנם שויוהו הכ"מ והרדב"ז לטועה בדברי הרמב"ם דכונת