לבוש מרדכי בבא קמא קמב

עומדת בחצירו לא קנה. שהרי חצירו קונה שלא מדעתו. אף שבשעה זו לא כוון להקנות קונה. שהרי בדעת אחרת מקנה. כיון דידעינן רק שהלה רוצה להקנות. וזה רוצה לקנות אף שבשעת קנין לא כוונו מאומה קונה. ומביא הראב"ד שפיר ראי' מהמקדש אשה לאחר שלשים דמקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות. היינו דלכאורה יש לומר דילמא חזר בו במשך השלשים יום ואינו רוצה להקנות. ע"ז מביא ראי' דאם נימא דחזר בו. א"כ אמאי אשה מקודשת שהרי במקדש לאחר שלשים שניהם יכולין לחזור בהם. וע"כ דלא אמרינן שמא חזר בו. ואמרינן בודאי בדעתו הראשונה עומד. וא"כ באופן כזה קונה בדעת אחרת מקנה אף היכא שלא כונו לא המקנה ולא הקונה. ומיושב בזה קושית המ"מ על הראב"ד. אכן הרמב"ם לטעמי' דס"ל היכא דלא כוון לזכות לא הוי כלל חזקה. וא"כ לדידי' עכצ"ל דהא דאמר רב ענן והא אחיל. פירוש אחיל החיוב אבל לא הקרקע. וא"כ לדידי' אף דבכל מקום חצר קונה שלא מדעתו היינו דוקא בהפקר דאין צריך הוצאה מיד מי. אבל בדעת אחרת מקנה אדרבא גרע להרמב"ם יותר מהפקר לענין זה דהיכא דהמקנה לא כוון להקנות. אין קונה אף בחצירו שלא מדעת המקנה. ולא דמי להפקר דהתם אין מוציאין וממילא קונה החצר שלא מדעתו. ולפי"ז לדברי הרמב"ם אף בעומדת בחצירו של קונה לאחר שלשים. כיון דהמקנה לא כוון להקנות לו בחצירו לא קני ולדידי' לא דמי לאשה במקדש לאחר שלשים דהתם כוון לקדשה בהכסף לאחר שלשים והיא כוונה להתקדש אבל הכא הא לא כוון בשעת מעשה להקנות ע"י חצירו. ולפי"ז יהי' פליאה על רבינו הגרעק"א בתשובה (סימן ל"ז) דבעי למימר דאם העכו"ם משך הפרה ולא כוון לקנות. וגם המקנה לא כוון להקנות אעפ"כ קונה כוון דהוי דעת אחרת מקנה. וידעינן דרצה למכור. ומביא מדברי הראב"ד גבי רב ענן דלדעתי כיון דכל הפוסקים פסקו בדין זה דמשך לאחר שלשים כהרמב"ם ולא הביאו כלל דעת הראב"ד. הרי דאף דידעינן דרצה למכור. כיון דבקני' זו לא כוון כלל לקנות. והמקנה לא לא כוון להקנות לא קנה

עוד נראה לי לומר דאף לדעת הראב"ד לא קנה היכא שלא נתן הכסף עדיין דהנה הקצוה"ח (בסימן ) הקשה על הראב"ד איך כתב דאפילו מדד הלוקח על החמרים לא קנה כיון שלא נתכוין לקנות בזה רק למדידה בעלמא. והקשה הא הראב"ד בעצמו ס"ל דלא בעינן כונה לקנין בדעת אחרת מקנה. ומסיק ואולי תרי ראב"ד נינהו וצ"ע עכ"ד ונראה לי בפשיטות ליישב דעד כאן לא קאמר הראב"ד דלא בעינן כונה בדעת אחרת מקנה היינו במתנה דלא בעי הקונה רק לקנות. ואדם קונה שלא מדעתו. ואף דהמקנה ג"כ לא כוון. ס"ל להראב"ד כיון דידעינן דרוצה להקנות לו. הוי כמניח לו לקנות דכיון דידעינן דרצה להקנות. א"כ מניח לו לקנות באיזה אופן שירצה. וכן במכירה היכא שנתן הלוקח הכסף. ולא חסר לו אלא לקנות. בזה אמרינן דאדם קונה שלא מדעתו אבל היכא שלא נתן הכסף בזה גם הראב"ד מודה שלא יקנה בלי כונה שהרי כשיקנה יתחייב כסף שיווי החפץ להמוכר. ואף דאדם קונה שלא מדעתו. אבל לא יוכל להתחייב שלא מדעתו. וכ"ז שלא נתחייב לא יוכל לקנות החפץ. דהרי הוא מוכר לו. לא נותן מתנה. ואיך יקנה הוא החפץ ולא יתחייב בעדו דמים להמוכר. והוא לא יוכל להתחייב שאין אדם מתחייב שלא מדעתו והראב"ד דכתב שם שלא נתכוין לקנות מיירי היכא דלא נתן הכסף עדיין ומשו"ה לא קנה דאין אדם מתחייב שלא מדעתו ועיין שם עוד בדברי הקצוה"ח שבזה יש לתרץ כל הקושית שם

סימן לז

סוגיא דהקונה בית בא"י כותבין עליו אונו. ויתבארו בו הרבה דיני תרומות מעשרות ושמיטין ויובל בזה"ז ובזמן בית שני. וקדושה ראשונה קדשה רשעתה והרבה מקומות שלא כבשו עורי מצרים

דף פ הלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך אלא כדאמר רבא התם אומר לעכו"ם ועושה ה"נ אומר לעכו"ם ועושה ואע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בי' רבנן. והנה הרמב"ם פסק (בפ"ו מהלכות שבת הלכה י"א) דסוריא כא"י לדין זה. והקשה המ"א באו"ח וסימן ש"ו סעיף י"ב) דדין זה דסוריא כא"י לענין הקונה בית כותבין השטר ע"י עכו"ם אפילו בשבת הוציא הרמב"ם מגמ' גיטין (דף מ"ח) דאיתא התם הקונה בית בסוריא כקונה בפרורי ירושלים והתם אמרינן דברייתא סברה כיבוש יחיד שמי' כיבוש דברייתא סברה דגם לענין תרומות ומעשרות שוותה סוריא לא"י. וא"כ הרמב"ם דפסק כיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש ותרומות ומעשרות בסוריא אינה אלא מדרבנן מנ"ל דגם למ"ד לאו שמי' כיבוש שוה סוריא לא"י לדין דכותבין אונו ע"י עכו"ם אפילו בשבת

ונראה לי לתרץ דהנה התוס' בגיטין (דף ב') הקשו על מתניתין דמשמע דעכו חוץ לארץ. והרי בפרק מי שאחזו אמרינן למימרא דעכו לאו מא"י היא הא כי מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוי מפטרי כו' וע"כ פירשו התוס' דעכו חצי' ארץ ישראל וחצי' חו"ל. אכן הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות תרומות דעכו חוץ לארץ. וקשה עליו קושית התוס'. דהא אמרינן כי מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי. ואמאי לא פירוש דחצי' ארץ ישראל. ובאמת ירושלמי מפורש הוא דעכו חצי' ארץ ישראל וחצי' חו"ל. וביחוד קשה על הרמב"ם קושית הרשב"א דהרי קרא מפורש הוא דעכו מחו"ל היא שהרי כתיב קרא אשר לא הוריש את יושבי עכו ובחולין אמרינן למימרא דבית שאן לאו מא"י היא הא כתיב מנשה לא הוריש את יושבי בית שאן. הרי היכא דכתיב קרא לא הוריש מא"י היא ומהרמב"ם מוכח דס"ל דעכו אינה אף מהנך שכבשו עולי מצרים. שהרי כתב הרמב"ם שם דמקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל מחויבים מדרבנן בתרומות ומעשרות ואילו עכו כתב שהיא חו"ל ופטורה לגמרי. וכתב איזה ארץ שכבשו עולי מצרים כו' עד עכו כו' ועכו חו"ל הרי שאינה כלל מא"י וקשה עליו מקרא

וליישב כל זה נראה לי להקדים עוד דברי הרמב"ם שם (בפ"א מהלכות תרומות שכתב בהלכה כ"ו) ז"ל התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד. ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית לא כשהי' בירושה שני' שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן. ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהן כתרומה. והקשה הרדב"ז מדברי הרמב"ם עצמו שכתב בהלכות שמיטה ויובל שאף בביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר. ואף בביאה שלישית ג"כ יהי' כל אלו דילפינן מאשר ירשו אבותיך וירשתה דמקיש ירושות להדדי הרי דס"ל להרמב"ם דמעשר בימי עזרא הי' מדאורייתא. והכא הרי מדמה הרמב"ם מעשר לתרומה והוא סובר דאף בימי עזרא הי' חיוב התרומה רק מדרבנן. עוד הקשה הכ"מ על דברי הרמב"ם דס"ל דבימי עזרא אף שהי' א"י קדוש אעפי"כ לא נהג תרומה ומעשרות מן התורה כיון שלא הי' ביאת כולכם. שהרי אמרינן ביבמות (דף פ"א) א"ר יוחנן ואנא דאמרי כר' יוסי פירוש דס"ל תרומה בזמן הבית בימי עזרא דאורייתא דתניא אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושני' יש להן ירושה שלישית אין להן ואם כדברי רבינו שהדבר תלוי בביאת כולם האיך מביא