לבוש מרדכי בבא קמא יג

בניו דרך המדבר הגדול של נחשים שרפים, אשר אין להם לחש. הם יחזקו בדקי אנית ישראל ויפרשו משוטי' לעבור הים הגדול וגליו הגדולים השואפים לבלוע ספינת ישראל, בזה נבין דברי רבותינו הקדושים בחגיגה (דף ט"ז) כאשר נחלקו אבות העולם בענין הסמיכה, איתא במתניתין יצא מנחם ונכנס שמאי ונחלקו בזה רבותינו אביי אמר יצא מנחם לתרבות רעה. רבא אמר יצא מנחם לעבודת המלך. והן יפלא על אביי אחרי כי מנחם אב ב"ד וביד אביי לדרוש אותו לשבח, כי יציאתו היתה לעבודת המלך על מה זה דרשוהו לגנאי, כי יצא לתרבות רעה הלא כלל גדול בדין כי צריך לדון לכף זכות מי שהוא מוחזק בחזקת כשרות. אך באמת לא נחלקו כלל אביי ורבא בדבר זה ושניהם לדבר אחד נתכוונו כי הנה מצאנו כי כמעט בעת ועונה אחת אשר תלמידי בית שמאי והלל נתקבצו בעלית חנני' בן חזקי' בן גרון וגזרו גזירת שמונה עשר דבר בעת ובעונה ההיא נתקבצו גבורי ישראל שרי צבאם וכל הדורשים טובת הכלל. להוציא את ישראל מכור העוני עול הברזל עול הרומים האכזרים אשר העיקו על ישראל עד כי שחה לעפר נפש ישראל, ופקידי הרומים מצצו את דמי ישראל. וע"כ התעוררו שמעון יוחנן ואלעזר בן ענני לעשות למען העם ולמען הארץ לנתק את כבלי העבדות אשר כבלו בם הרומים את ישראל, וע"כ שמו לב אל החומות לחזק בדקיהם ולבנות מבצרים ולהרבות כלי מלחמה, ויחד עם זה להעיר בכל צעירי ישראל את רוח האהבה לעמו ולארצו ולחרף נפשו למות מות גבורים על שדה קטל מלחיות חיי עוני ולחץ. אף כי לא בנקל עלתה בידם, אחרי כי ידוע היה לבני ישראל גבורת הרומים. סוף כל סוף עלתה בידם לעורר את כל ארץ יהודה לצאת כאיש אחד חברים, ובעת ובעונה אשר שרי האלפים ושרי הצבאות של ישראל עסקו בזה. עסקו תלמידי שמאי והלל בגזירת שמונה עשר דבר שגזרו אז. נקל להבין ולשער איך בעיני בוז ולעג הביטו יוחנן וחביריו על הפרושים אשר בעת אשר הם עוסקים במסירת נפש להציל את כלל ישראל מכלימת וחרפת נצח מסבל מצוקת הרומים, במה עוסקים הפרושים להרבות עוד גזירות על ישראל, האם לא די להם כל הגזירות שגזרו כבר עליהם. אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, ע"כ נביט נא מה הי' במשך שלשים שנה מעת הזאת מכל הישועות שהביאו השרים אלעזר בן ענני וחביריו לעם ישראל ולארצו, ידוע גלוי היטב כי אלפי אלפים מישראל נהרגו ונטבחו, דמנו נשפך כמים, בית תפארתנו הי' לשריפת אש, גלה ישראל מארצו. הרומים דמו כי כבר הכריתו זכר מישראל, ואמרו בלענוהו, וכבר עלתה זאת בידם אם לא אז. הי' יוצא כונתם אח"כ. אחרי אשר אכלו ישראל בכל פה. אך מה הצילה ישראל מאבדון וכליון, אך השמונה עשר דבר שגזרו אז בעלית חנני' בן חזקי' בן גרון, רוח ה' הי' בם לגזור אז גזירת פתם ושמנם ויינם. בזה עשו מחיצה של ברזל בין ישראל למשנאי', זה הי' החומה הבצורה שבל יתבולל ישראל בעמים, לולא זאת חלילה לא הי' זכר. כי האכילה והשתי' ביחד בטח הי' מביא לחתון ולטמוע, וידוע כי בפרוץ ישראל במקומות אחדים את גזירת יינן נעשה להם כהיתר בנותיהן, ולאט לאט יאבדו מתוך הקהל, נתבונן הפלא ופלא בחכמת ה' אשר הי' ברבותינו הקדושים, כי אחרי אשר הרגישו חז"ל, כי יצא ישראל בגולה כאשר אמר ר' יוחנן בן זכאי יודע אני בך שסופך לחרב כו', וא"כ הי' להם לתקן תקנות שיקל עלי' בגולה ולא יעיר עלי' חמת שובי', כאשר מצינו חז"ל שקדו על תקנת ישראל. ולפי דעת ושכל אנושי בטח הי' עושים כן, אך רוח ה' אשר בקרבם שפט אחרת, כי אדרבה בהלוך ישראל בגולה עליהם לדאוג לקיומו ולעשות לו בתים. חומות נשגבות שיהי' לו למחסה בדרכו דרך הגלות האיום והנורא, וע"י גזירת יינן וכו' וגזירת אין קורין כו' אשר גדרו את התורה ועשו אזנים לה בזה הצילו את ישראל מלהיות מנוצח לעולם. לא החומות והמבצרים שבנו יוחנן וחביריו המה חומות ישראל. אך מה שתקנו בעלית חנני' בן חזקי' בן גרון זה הוא חומות אש לישראל. לא רוח האהבה לעם וארץ שעוררו בקרב ישראל יוחנן וחביריו הי' טוב לישראל אך רוח התורה ושמירת הדת היא שעמדה לנו לסבול את כל המון המצוקות ולהיות מעוטרים בנזר הנצחון ולמחוץ החצים עד אשר ירחם ה' עמו, ע"כ אמר אביי על מנחם שיצא לתרבות רעה. אף כי אביי ג"כ סובר כי יצא לעבודת המלך. אכן אביי יגלה לנו כי זה הוא תרבות רעה כי אחרי אשר באמת עבודת המלך של ישראל עיקר הכל תורתינו הקדושה היא נצחיותינו. ומנחם אשר הי' אב ב"ד ועסק בתורה להגדילה ולרוממה. לשתול בקרב ישראל רוח התורה והדת. איך יצא הוא לעבודת המלך. הניח דבר שהוא חיי עולם להפרט והכלל, ועסק בדבר שהוא חיי שעה. לעסוק בעבודה הזה הי' הרבה, ואל לת"ח להניח עסק התורה. ולעסוק בעבודת הארץ. אשר תלמידי חכמים פטורים מזה. זה הוא תרבות רעה. כי עי"ז דמו הרבה כי באמת יש לבכר עבודת החומר. על פני עבודת הרוחני עבודת הקדש אשר היא אך ורק לנטוע האהבה בקרב בני ישראל לתורתו ועבודתו למלכו ואדונו אדון כל הארץ ותניא נמי מה שיצא מזה כשיצא מנחם יצאו עמו שמונים זוגים תלמידים. התלמידים הללו השליכו אחרי גוום עיקר החיים חיי ישראל בעולם הזה ובעולם הנצחי. ויצאו לעבודת החומר אשר לזה אם כי נצרכת היתה בזמנה היו אחרים אשר יעשוה. ועל זה הורה לנו אביי כי היציאה הזאת לעבודת המלך אינה בנין אלא הירוס גדול. הירוס חומות ישראל מעוזה ומשגבה הלא היא התורה הקדושה דכולה בה והיא ברכת אברהם שנתנה לנו למורשה, ובה נדגול, אל תקרא בניך אלא בוניך

בסנהדרין (דף פ"ט) אמרו חז"ל. כי ארבעה צריכין הכרזה בשעה שממיתים אותם המסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין בכולהו כתיב בהו וכל העם וכל ישראל בעדים זוממין כתיב והנשארים דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא דלא שייך בעדים לכתוב וכל העם דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא שיש פסולי עדות. ולכאורה יפלא מאד הלא בן סורר ומורה אמרו חז"ל שאינו אלא מבן שלשה עשר עד שיקיף זקן כו'. שהוא רק שלשה חדשים וכל ישראל אינם ראוים להיות נדונים כבן סורר ומורה. ואחרי דלאו כולי עלמא חזו להיות נדון כבן סורר ומורה. א"כ למה נכתב בבן סורר ומורה וכל ישראל ישמעו ויראו. ונבין זה ע"פ מה שנבין דברי חז"ל שאמרו בן סורר ומורה לא הי' ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. ולכאורה גם דברי אבותינו אלה קשה להבינם אם פרשה דבן סורר ומורה אינה דבר שיכולה להיות למה נכתבה כדי שילמדוה ויקבל שכר על הלימוד. אם לא היתה פרשת בן סורר ומורה הי' למדים פרשיות אחרות שבתורה אותם שיכולים להיות ובודאי דגם בלא פרשה דבן סורר ומורה לא הי' חסר לנו מה ללמוד כדי לקבל שכר. שהרי התורה ארוכה מארץ מדה, ואף אם אלפים שנה יחי' האדם לא יגיע עד תכליתה. וא"כ הלא טוב יותר ללמוד פרשה שיכולה להיות במציאות ולקבל שכר מללמוד פרשה שאינה כלל במציאות. והדרא קושיא לדוכתא למה נכתבה. אכן כונת חז"ל שאמרו דרוש וקבל שכר היא כונה עמוקה להורות לנו כי פרשה דבן סורר ומורה היא נחוצה לעם ישראל בכל עת ובכל זמן ונחוצה כמעט לכל איש מישראל. לידע הדרך ילך בה דהנה מצינו ביומא (דף כ"ג) מעשה בשני כהנים שהי' שווים ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד ר' צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל