לבוש מרדכי בבא קמא קלו

מועיל חזרה כיון שבהקדש דין הוא שחל ע"פ דבורו ולא בעי שהוא יהי' המקדיש דמשו"ה הוי לר"מ דין חדא מקדיש כמפגל דבמפגל בודאי דלא בעינן שהוא יעשה לפיגול רק שממילא אם חישב כן נעשה פיגול ה"נ בהקדש כיון שאמר חל ההקדש. לפי"ז שפיר הקשה המרדכי על דברי הרשב"ם דגם בהקדש יחול הדבר גם על דבר שלב"ע אף שדבר שלא בא לעולם הוא ואין יכול לעשות הקדש מ"מ יחול הדבר מדין נדר. אך באמת יש לדחות דזה הדין שאמרה התורה שאם נדר שיהי' הקדש חל ההקדש ממילא. היינו היכא דחל בשעת מעשה שהי' שלו בשעת מעשה. וכמו דאמרינן דדבר שאינו ברשותו אין יכול להקדיש ולא חייל מדין נדר דאימתי חל הקדש משום דבורו דוקא היכא שהוא בעלים על הדבר כמו ביתו אבל לא היכא שאין הדבר ברשותו ולא הוי בעלים על הדבר מדין נדר ג"כ לא חייל כמו דאמרינן גבי חמץ אף שחייל האיסור ממילא. באינו ברשותו הביא הרא"ש בשם התוספתא דלא חיילי. אבל בירושה עיקר הדין שאמרה התורה שיחול ירושה הוא אף דעתה לא חייל שהרי מחיים אין כאן דין ירושה. משו"ה שפיר כתב הרשב"ם דחייל אף בדבר שלא בא לעולם שהרי לא בעינן שהוא יעשהו יורש רק דין הוא שאם אמר שירשנו נעשה יורש ממילא

ועפי"ז נוכל לומר ג"כ מה שנתחייב שאול לדוד באמירתו כל אשר יכה את הפלשתי יעשרנו המלך עושר גדול ולא יקשה הא אין ברירה. דהא דאין ברירה לא שייך אלא בדבר שבעינן שהוא יעשה חלות הדבר כמו בכותב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה דהתם הוא עושה בשעת מעשה הגט לשם אשה זו וכיון שבשעת מעשה אין מבורר למי הוא עושה משו"ה לא חייל. וכן בתרומה דהתם ג"כ בעינן שהוא יפריש תרומה וכיון שאין מבורר מה הוא עושה לתרומה לא חייל. וכן הכא גבי חילול דבעינן שהוא יחלל הפירות ואין מבורר איזה פירות הוא מחלל ובעינן שיחול עתה שהרי הוא מחלל עתה על להבא אבל בפועל אטו כשאומר אחד לחבירו בא ועשה עמי מלאכה יתחייב עתה בעד הפעולה דעל מה נתחייב לו עתה. ע"כ בפועל אין הכוונה שהוא נתחייב לו עתה בעד הפעולה רק בשעה שעושה אז נתחייב ודין הוא דשיעור התחייבות שהשוכר נתחייב להפועל הוא כפי אשר קצב עמו בעד הפעולה דכן הוא דין השכירות. נמצא דאימתי חל דין התחייבות בשעה שהפועל עושה הפעולה ובשעה ההיא הא מבורר הדבר ומקודם לא בעינן כלל שהוא יתחייב דנימא הא אין מבורר למי נתחייב דאף אם לא נתחייב מאומה. אח"כ בשעה שהוא עושה חל הדין ומשו"ה כשאמר שאול כל מי אשר יכנו יעשרנו כו' הרי בשעה שהרג דוד נתחייב בשעת מעשה שאול בעד הפעולה כדין השוכר את הפועל והראהו בשל חבירו דהתם ג"כ אין הטעם משום התחייבות בשעה ששכרו שהרי יכולין לחזור בהן אלא כיון שעפ"י ציווי שלו עשה המלאכה נתחייב הוא בעד המלאכה. ושיעור המקח נתחייב כפי שאמר אז דכן הוא דין השכירות שיתחייב בעד השכירות בשביל שעשה זה המלאכה ע"פ דבורו כפי המקח שאמר משו"ה גבי שאול שהמקח הי' עושר גדול בעד הפעולה נתחייב שאול בעד הפעולה עושר גדול בשעת מעשה. אבל גבי אשה שמנתה שליח ואמרה לכל מי שיתננו הבעל יהי' שלוחי לקבלה התם אין הכונה שדין הוא שאם אמר יהי' שלוחי כל מה שעושה הוי בעדו. דגבי שליחות הכונה שבדיבורו עושהו לשליח ונעשה שליח בשעת מעשה דמשו"ה ס"ל לריש לקיש דאין יכול לבטל לשליח ואם לא הי' נעשה כלל שליח רק דין הוא שאם אמר שיעשה בעדו הוי עשיתו בעדו בודאי דאם אינו רוצה עתה אין עשיתו בעדו ע"כ דנעשה שליח תיכף באמירתו דבאמירתו עושהו לשליח ורבי יוחנן ס"ל דבידו לבטלו משליחות אף שנעשה שליח אבל זה מודה ר"י דגבי שליחות הכונה שעושהו לשליח ומשו"ה שליח ראשון יכול לעשות שליח שני ואם גבי שליחות לא הי' עושהו לשליח רק הי' הדין שאם אמר שפלוני יעשה בעדו אז בשעת עשי' הדין הוא שעשיתו בעדו איך הי' יכול השליח הראשון לעשות שליח שני הא לע"ע איננו שלוחו מאומה. ע"כ דגבי שליחות הכונה שהוא עושהו לשליח א"כ שפיר כתב הרשב"א דאם אמרה כל מי שיתנהו הבעל יהי' שלוחי לקבלה דלא נתשה שליח דהתם הא בעינן שהיא תעשה אותו לשליח וכיון דאין מבורר את מי היא עושה לא חייל אמירתה אבל גבי פועל לא בעינן שהשוכר יעשהו לפועל דאינו עושהו מאומה רק שנתחייב בשעת מעשה בעד עשיתו בזה לא שייך אין ברירה משו"ה גבי שאול נתחייב שפיר לדוד בשעת מעשה

ובזה יש ליישב קושית הגרעק"א על הש"ך ביו"ד (סימן רכ"א ס"ק נ') שפסק במודר הנאה מחברו והוא אמר כל הזן אינו מפסיד ואחד נתן לו מחויב לשלם והקשה הגרע"א הא הש"ך בעצמו כתב בח"מ (סימן קכ"ט ס"ק ו') דאם כתב בכת"י כל מי שיתנדב ללות לפלוני כך וכך ממון אני נכנס עבורו ע"ק שלא נתחייב ומביא ראי' מהא דכל הזן אינו מפסיד הרי דס"ל להש"ך גבי כל הזן אינו מפסיד דאינו מחויב לשלם. אכן לדברינו מבואר דגבי ערבות אין הכונה שהוא מתחייב בעד נתינת פלוני אלא כמו בשכירות כיון שפלוני עשה על פיו נעשה הוא מחויב לשלם ה"נ בהוציא על פיו הדין הוא שהוא מחויב לשלם ומשו"ה בכל הזן אינו מפסיד מחויב הוא לשלם כיון שהוא הוציא על פיו אבל אם היתה בגדר שליחות שהוא מתחייב לפלוני בעד נתינתו הי' אסור במודר הנאה משו"ה בערב קבלן דהוי שלוחו [וכן כתב הרשב"ם בב"ב (קע"ד) ד"ה תן לו ז"ל אין כאן לשון הלואה אלא שליחותי' דהאי קא עביד] וא"כ שפיר מביא ראי' דאם הי' חל שליחות בכה"ג של כל מי שיתן לידו הוא שלוחו ליתן א"כ אמאי מותר במודר הנאה הא להיות שלוחו אסור ע"כ דלא שייך בכה"ג שליחות דאיך נימא שהוא עושה אותו שליח ליתן הא אין מבורר את מי הוא עושה משו"ה אם אמר ע"ק לא נתחייב אבל גבי כל הזן אינו מפסיד מחויב מדין ערבות שהוא כדין שכירות בלא התחייבות רק כיון שעל פיו הוציא מחויב הוא לשלם וכיון דלא בעינן שהוא יתחייב לא שייך ברירה ונעשה מחויב בשעה שהוציא. לפי"ז במשתעבדנא לך דהתם בעינן התחייבות. שפיר קאמר הרמב"ן דאיך נימא שהוא מתחייב עתה כיון שאין מבורר למי הוא מתחייב דבשעבוד בעי שהוא ישעבד את עצמו ומשו"ה ס"ל להרמב"ן דאין ברירה ומה"ת לא משתעבד במשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך

אכן הר"ן כתב דגם במשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך חייל השעבוד מה"ת ולא אמרינן דאין ברירה ז"ל דכי אמרינן אין ברירה הני מילי במילתא דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהא משועבד לכל העולם בזה אחר זה עכ"ל והקשה ע"ז הקצוה"ח ז"ל וקשיא לן בגוה הא דאמרינן במרובה (דף ס"ט) בהא דתניא ר' יהודה אומר שחרית בעה"ב עומד ואומר כל מה שילקטו עניים היום יהא הפקר ר' דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו כו' ואמרינן שם דלא סגי דלא מתהפכא דבהא מתניתין קתני דאית ליה לר' יהודה ברירה ושמעינן לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין כו' ע"ש והא גבי הפקר דאמר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר לא שייך אי דהאי לאו דהאי דהא אפשר שיהא כולן הפקר אם ילקטו כל הכרם וכעין זה קשה גם בהא דאמרינן שם אליבא דצנועין דמניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה דל"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט מזה מחולל על המעות ופריך שם אלמא אית ליה ברירה והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה ע"ש והא בזה נמי אפשר שיתחלל כל הכרם כשילקטו כל הכרם עכ"ל הקצוה"ח. והנה לפי הבנתו בדברי הר"ן עדיפא הי' לו להקשות דמאי מהני שהוא יכול לשעבד עצמו לכל העולם לוא יהי' שלא הוי רק איש אחד אעפ"כ כיון שאין מבורר אם יבוא