לבוש מרדכי בבא קמא קלה

של לוקח מצי הדר בי'. אכן לפי הנ"ל ניחא דגבי מכירת פרה דבעינן שהוא יקנה אותה א"כ אם הקנה לאחר שלשים אף לאחר שלשים הוא המקנה. וכיון שחזר בו קודם שלשים הרי אינו מקנה עתה ולא נעשה הדבר של פלוני אבל גבי הקדש שאם אמר שיהי' הדבר הקדש נעשה ממילא הקדש. א"כ כשאמר שיהי' הקדש לאחר שלשים לא בעינן שאחר שלשים יהי' הוא המקדיש רק כיון שאמר שיהי' הקדש נעשה הקדש ממילא וא"כ אף אם חזר בו לאח"כ ואינו עתה הוא המקדיש. אבל הדבר הרי נעשה ממילא הקדש וא"כ יצטרך לעקור דיבורו שאמר שיהי' הקדש וזה אינו יכול שאין חזרה בהקדש

ואם נימא כן יש לתרץ דברי הרמב"ם שכתב (בפ"ב מהלכות תמורה הלכה ד') דאם אמר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים אם נתכוין לכך מתחלה דבריו קיימין ואם לא נתכוין מתחלה אלא לתמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים אע"פ שחזר בתוך כדי דבור אין תופסין אלא לשון ראשון והרי היא תמורת עולה בלבד. וטעמא דהרמב"ם משום דאין חזרה בהקדש אפילו בתוך כדי דבור וכמו שכתב בפרק חמשה עשר מהלכות מעשה הקרבנות וז"ל ואם אחר שגמר בלבו להוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר וולדה עולה אע"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור הרי וולדה שלמים שאין חזרה בהקדש אפי' בתוך כדי דיבור. והקשה שם המל"מ ז"ל האומר כו' ובפירוש המשנה כתב רבינו בפרק כיצד מערימין העיקר בידינו תוך כדי דיבור כדבור זולתי במקדיש. והנה יש לתמוה אפסק זה מההיא דאמרינן במרובה (דף ע"ג) וסבר רבי יוסי תוך כדי דבור כדיבור דמי והא תנן הרי זו תמורת עולה כו' כי לית ליה לרבי יוסי כדי שאילת תלמיד לרב דנפיש מילי' כדי שאילת רב לתלמיד אית ליה הרי דבגמ' השוו מקדיש לשאר מילי ומאן דאית ליה תוך כדי דיבור כדיבור דמי בעלמא אית ליה נמי בהקדש ע"ש. אכן לפי דברינו יש לתרץ דהנה בזבחים (דף ל') פליגי אביי ורבא היכא דידעינן בפירוש שדעתו הי' לעשות תמורת עולה ושלמים כגון דאמר לחצות לעולה ולשלמים דאביי סבירא ליה דבהא מודה ר"מ ורבא ס"ל דר"מ בכל גווני ס"ל תפוס לשון ראשון. והנה לאביי לכאורה יש להקשות דאמר שם במתניתין בפלוגתא דר"מ ורבי יוסי הרי זו תמורת עולה חמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ אמר רבי יוסי אם לכך נתכוין בתחלה הואיל וא"א להוציא שתי שמות כאחד דבריו קיימין ואם משאמר הרי זו תמורת עולה נמלך ואמר הרי זו תמורת שלמים הרי זה עולה. והנה לאביי דס"ל דהיכא דנתכוין מתחלה גם רבי מאיר מודה א"כ מאי קאמר רבי יוסי אם לכך נתכוין מתחלה הא בנתכוין מתחלה גם רבי מאיר מודה ע"כ דרבי יוסי קאמר לר"מ כן מאי קאמרת מדקאמר תמורת עולה תמורת שלמים ע"כ דנמלך אם לכך נתכוין מתחלה אין ראי' מהא דקאמר תמורת עולה תמורת שלמים. אבל אם נמלך היינו אם הפסיק דיבורו אז הוי ראי' שבתחלה הי' דעתו לעולה ואח"כ נמלך. והנה הא דאמרינן בכל דוכתי תכ"ד אי כדיבור דמי אי לאו כדיבור דמי היינו אם יכול לחזור בו ובב"ק שם אמרינן דרבי יוסי ורבנן פליגי בעדים שהעידו על הגניבה ועל הטביחה והוזמו על הטביחה ומחלוקת רבי יוסי ורבנן הוא דרבי יוסי ס"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי וכיון שבטלה עדות הטביחה בטלה נמי עדות הגניבה ורבנן סברי דתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי ואם הוזמו על עדות הטביחה לא בטלה עדות הגניבה. וע"ז פריך וסבר רבי יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה רבי יוסי אומר אם לכך נתכוין מתחלה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ואם אמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה והוינן בה נמלך פשיטא ואמר רב פפא נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן כו' ומקשה מדסבירא ליה לרבי יוסי דאם אמר תמורת עולה ובתוך כדי דיבור אמר תמורת שלמים כיון שהפסיק דבורו ע"כ ראי' דמתחלה כשאמר עולה לא כוון אלא לעולה ורק אח"כ חזר ואמר תמורת שלמים ומה ענין זה לדין דאם העיד על הגניבה ועל הטביחה דאם הוזם על הטביחה מיבטל נמי עדות הגניבה מה ענין דין דתוך כדי דיבור יכול לחזור לדין שבטל העדות מפני זה. ע"כ דהכא תוך כדי דיבור כדבור הכונה אם שני דברים שמדבר בתוך כדי דיבור אי הוי כחד דיבור או לא דאם הוי כחד דיבור ממילא אין ראי שחזר בו אף אם נמלך. וכן הוא מפורש בגמ' תמורה (דף כ"ה) נמלך פשיטא אמר רב פפא נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן מהו דתימא תוך כדי דבור כדבור והאי עיונא הוא דקא מעיין הרי דלא היתה כלל כונת הגמ' לפרש דהשאלה אי יכול לחזור בתוך כדי דבור דא"כ אף אי אין עיוני מעיין יכול לחזור אלא ע"כ דהשאלה הוא על כונתו אי תוך כדי דבור הוי כחד דבור א"כ שפיר דמיא לדין דבטלה מקצתה שאם שני דברים המה לא הוי עדות שבטלה מקצתה אבל אי כחד דבור הוי א"כ אם בטל מקצת בטל השני. והנה רבא קאמר בזבחים דטעמא דר"מ משום תפוס לשון ראשון ופירשו התוס' בב"ק ודף ע"ג) ד"ה הרי דר"מ ס"ל דכן היתה כונתו אם לא יחולו שניהם יחול הראשון. אך הדברים תמוהים דבשלמא גבי תמורת עולה ושלמים שייך לומר כונתו הי' שבאם לא יחילו שניהם יחול עולה בלחודה שכונתו הי' לעשות עולה ולעשות שלמים. אבל בזבחים הא אמרינן ר"מ בשטת ר"י אמר דס"ל תפוס לשון ראשון ור"י אמר שם גבי מפגל שדין הוא שאם חישב חוץ לזמנו חייב כרת וחוץ למקומו אינו חייב כרת ואם חישב להקטיר כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו ס"ל לרבי יהודה תפוס לשון ראשון ואטו התם כונתו הי' לעשות הדבר פיגול דנימא כונתו הי' שאם לא יחול מחשבת חוץ למקומו יחול מחשבת חוץ לזמנו. הוא לא כיון לחלות מאומה רק כונתו היתה להקטיר אלא שהדין הוא אם כוון להקטיר חוץ לזמנו נעשה ממילא פגול וא"כ אמאי ס"ל לר"י תפוס לשון ראשון ע"כ הא דס"ל לר"י תפוס לשון ראשון אינו תליא כלל בכונתו כיון דדיבורו הי' חוץ לזמנו נעשה הדבר ממילא פגול ולא אכפת לן כלל מה שבדעתו הי' גם להקטיר חוץ למקומו דזה מעכב הפיגול כיון שדבור הראשון לא הי' חסרון חל הפגול ואמרינן שם דהיינו נמי סברת ר"מ אף דכונתו היתה לעשות תמורת עולה ושלמים כיון שהוציא מפיו שיהי' עולה חל תמורת עולה. ומשו"ה אף אם חזר בתוך כדין דבור אינו מועיל שבתוך כדי דבור שמועיל חזרה אינו שייך אלא בדבר שבעינן שהוא יעשה. אז אם חזר בו בתוך כדי דבור הוא אינו עושה אבל בדבר שנעשה מעצמו ע"פ דבורו מאי שייך שיבטל דבורו כיון דס"ל לר' מאיר דאף אם כונתו לא היתה לזה כיון שאמר חל ממילא ואף אם תוך כדי דיבור אמר תמורת שלמים תפוס לשון ראשון היינו דבהקדש חל הדבר ממילא ע"י דבורו אבל ר"י סבר דשני הדברים מצורפים יחד וא"כ הוי חסרון בדבורו וא"כ לא נוכל לומר כיון שאמר חל ההקדש דדין הוא דעל פי דבורו חל. שהרי יש חסרון בדבורו שהרי בלי הפסק אמר וכל שבלי הפסק אמר הוי חסרון בדבורו אבל אם הפסיק אין חסרון בדבורו הראשון אף שהדין הוא שבתוך כדי דבור יכול לחזור בקנין אבל אטו משום זה הוי דבור אחד נמצא דלא הוי חסרון בדבור הראשון וממילא לרבא שפיר פסק הרמב"ם דהיכא דכונתו להוציא עולה והוציא עולה דהוי פיו ולבו שוין אף שבדעתו שאח"כ יחזור בו אין חזרה בהקדש כיון שעל פי דבורו כבר חייל הקדש דהקדש לא בעינן שהוא יעשה הדבר להקדש רק בעינן שבדבורו לא יהי' חסרון וא"כ אף שדין הוא בשארי דברים שיכול לחזור אבל חסרון לדבור הראשון לא הוי בתוך כדי דבור דדבור אחר הוא כיון שבשעת מעשה היתה כונתו לזה והגמ' בב"ק הוא אליבא דאביי דהשאלה הוא תוך כדי דבור וכו' היינו דמחלוקת ר' יוסי ור"מ הוא אי הוי ראי' מה חשב אבל לרבא מחלקותם אי שני דברים שאמר ביחד הוי חסרון בדבור הראשון ואם לא הוי חסרון אין