לבוש מרדכי בבא קמא קלד

שהביא שם בשם מהרי"ט לתרץ דעת הרמב"ן דס"ל דמשעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך דלא נתחייב מטעם דאין ברירה לתרץ קושית הרא"ש מעובדא דשאול דנתחייב לדוד אף שבשעת מעשה לא הי' מבורר למי מתחייב וגם מה שהקשה המהרי"ט מההיא דהמבשרני במה יפתח רחמה יטול מנה. ותירץ וזה לשונו נראה דההיא דהמבשרני ודדוד מדין שליחות הוא דקני דכל מילי דשליחות לא בעי קנין והאומר לחברו עשה דבר פלוני ואתן לך מנה מי שעשה שליחותו נתחייב בלא שום קנין הלכך אימת קני להני זוזי בשעה שעושה שליחותו ובאותו שעה הוא זוכה ואין אנו חוששין למה שלא הי' מבורר באותו שעה שנדר לו כו'. ולכך זכה דוד באותו ממון בשעה שהרג את גלית שנתרצה בו שאול לתת לו אותו ממון שאילו רצה לחזור בו עדיין הי' יכול לחזור ובאותה שעה מבורר הי' עכ"ל המהרי"ט וכתב ע"ז הקצוה"ח וז"ל ותוכן דבריו לחלק בין היכא שהחיוב הוא מעכשיו כו' אבל אם אין הקנין והחיוב מעכשיו אלא לאחר זמן ואז בשעת גמר הקנין הוברר מהני ומשו"ה בעובדא דשאול וההוא דהמבשרני דהוה גמר הקנין אחרי שעשה שליחותו ואז הוברר כו' אמנם מדברי הרשב"א לא משמע הכי שכתב באשה שמנתה שליח ואמרה כל מי שירצה הבעל ליתנו יהי' שלוחו דאין ברירה כו' עכ"ל הקצוה"ח

ונראה לי לבאר דברי המהרי"ט שלא יקשה עליו מהרשב"א דהנה בחו"מ (סימן ר"ט) הובא דעת המרדכי דס"ל דאף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם אמר שיקנה כשיהי' בעולם קנה אע"פ שעכשיו אינו בעולם ובעיני תמוהים מאד הדברים דאיך יפרנס הא דאמרינן הרי את מקודשת לי לכשאתגייר לכשתתגיירי כו' אינה מקודשת משום דהוי דבר שלא בא לעולם והתם הא אמר בפירוש שיהי' קידושין לכשיתגייר היינו כשיבא לעולם ואמאי אינו מקודשת לדברי המרדכי וכן אמרינן בקידושין (דף ס"ב) פירות ערוגה זו תלושין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה הוא הרי דוקא משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה אבל אם דבר שבידו הוי נחשב כמחוסר מעשה וא"כ הוי דבר שלא בא לעולם לא היתה חלה התרומה ואין דבריו קיימין ואמאי הא אמר בפירוש לכשיתלשו דהיינו לכשיבוא בעולם ע"כ דמאן דס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אף אם אמר בפירוש שמקנה לכשיהי' בעולם ג"כ לא חייל. והנה מרא דהאי שמעתא שהביאו בשמו דאם אמר לכשיהי' בעולם חייל הוא הרשב"ם שהביא התוס' בשמו בב"ב (דף קל"א) דאמרינן שם אמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר יסבון בין למאן דאמר ירתון הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' אמר ליה משום דקא מפיק לה בלשון ירתון ופירשו התוס' ז"ל ובקונטרס פירש משום דמפיק לה בלשון ירתון ואין זה מקנה לדבר שאין בעולם כיון שאין המתנה באה אלא לאחר מיתה ואז הבנים כבר בעולם כו' ומזה הוכיחו דס"ל להרשב"ם דאם אמר בפירוש כשיהי' בעולם יקנה חייל. אכן לדידי נ"ל שלא כיון הרשב"ם כלל לזה דבודאי היכא שהקנה דבר שלא בא לעולם או לדבר שלא בא בעולם אף אם אמר בפירוש שיקנה כשיהי' בעולם לא חייל דבקנינים בעי שיקנה הדבר ואף אם מקנה לאחר שלשים אין הכונה שעתה לא חל כלום אלא שזה גופא חלות הוא שחל הדבר שיקנה לאחר שלשים ומשו"ה בהקנה דבר שלא בא לעולם לא קנה שהרי עתה לא חל זה גופא שיקנה לאחר כן כשיבוא בעולם דעל דבר שלא בא לעולם לא שייך חלות למאן דס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשו"ה אין מועיל אף אם יאמר בפירוש שיקנה כשיבוא בעולם שהרי זה גופא לא חל אבל הא שאמרה התורה והי' ביום הנחילו את בניו שהתורה נתנה רשות להאב להנחיל לכל מי שירצה ואם אמר על מי שראוי לירשו פלוני בני ירשני דבריו קיימין לרבי יוחנן בן ברוקא אין הכונה שהאב בחייו כשאומר פלוני בני ירשני הוא עושה את פלוני הבן ליורש שנימא כיון שהוא לא הי' בעולם לא חל זה הדין. בודאי דבחיים לא שייך כלל חלות דיני ירושה רק שדין התורה הוא כשאמר האב פלוני בני ירשני אז כשמת האב חל הדין שהבן ההוא יהי' היורש נמצא דעיקר הדין לא חל רק אחר מיתה ומחיים לא שייך כלל חלות רק שדין הוא שאחר מיתה ירש הבן ההוא שאמר האב שירש אותו אבל לא בגדר הקנאה או עשי' שהאב הקנה לו הנכסים או עשאו יורש משו"ה לא שייך כאן דבר שלא בא לעולם דאף שבשעה שאמר האב לא הי' הבן בעולם אבל בשעה שחל הדין שירש אותו הבן שאמר האב שירשנו בשעת מעשה הא הי' הבן בעולם משו"ה מועיל ירתון אף לבנים שלא היו בעולם. אבל בקידושין שבעינן שהוא יקדש את האשה היינו שיעשה הקידושין ואף אם מקדש לאחר שלשים ג"כ הכונה שעתה עשה הקידושין עלי' שתתקדש לאחר שלשים וא"כ אם בשעה שקידשה לא היתה בת קידושין לא חל עלי' זה הדין שתתקדש אחרי כן. וכן בהקנאה לדבר שלא בא לעולם או דבר של בא לעולם כיון שאינם בעולם לא חל זה גופא שיקנה אחר כן דהתם הא בעי שיקנה לו עתה על לאחר כן ובדבר שלא בא לעולם לא חל זה הדבר

ולפי"ז לא קשה גם כן קושית המרדכי שהקשה על הרשב"ם פרק יש נוחלין גבי שכירות בתים כשאמר לכשיבוא שכרו יקדיש ומוקי לה דוקא אליבא דרבי מאיר דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל לרבנן דאמר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לא משמע בהדיא דאע"ג דאי אמר כשיבוא אז יהא קדוש לא אמרינן לכשיבוא אז כבר הוא בעולם ויהי' קדוש עכ"ל המרדכי ולפי דברינו לכאורה לא קשה מידי דעד כאן לא קאמר הרשב"ם אלא בירושה דשם לא בעי שיקנה לו הדבר או שיעשהו יורש ורק דין הוא שנעשה יורש ממילא אבל גבי הקדש הא הוא מקדיש בדבורו והוא עושה את הדבר להקדש א"כ היינו דוקא בדבר שבא לעולם יכול לעשות את הדבר ההוא להקדש אבל בדבר שאינו בעולם אינו יכול לעשות הדבר ההוא להקדש וגם כשאמר לכשיבוא ג"כ לא אמר כלום. ואולי דעת המרדכי שהקשה מהקדש דס"ל דגם הקדש יש דין שאף שהיכא שבדבורו לא נעשה הדבר הקדש כיון שנדר שיהי' הדבר הקדש חל ממילא דין הקדש על הדבר. דהקדש מדין נדר הוא. וכן משמע בנדה (דף מ"ו) דאמרינן מופלא הסמוך לאיש נדרו נדר והקדישו הקדש ולכאורה כיון דלא ילפינן במופלא סמוך לאיש דנדרו נדר אלא מקרא דאיש כי יפליא לנדור נדר א"כ לא אמרה תורה אלא דנדרו נדר אבל הקדש דבעינן שיעשה הדבר להקדש א"כ נימא כמו שמכירתו להדיוט לא הוי מכירה כמו כן בהקדש אינו יכול לעשות הדבר להקדש דחילוק בין לגבוה בין להדיוט הוא רק שבהדיוט בעינן מעשה הקנאה דהיינו הקנין ובהקדש סגי באמירה דאמירה היא הקנאה וא"כ כמו שאינו יכול להקנות להדיוט כמו כן לא יוכל להקנות להקדש ורק לאסור עליו או לנדור אבל לא להקדיש. אבל אי נימא שבהקדש מלבד שיש הדין שיכול בדבורו לעשות הקדש יש בהקדש דין שהיכא שנדר שיהי' הקדש נעשה הדבר ממילא הקדש אף שבדבורו לא נעשה הדבר הקדש וכמו באם אמר ערכי עלי שבא הגזבר וגובה מהנכסים בשביל הערכין ובודאי דמועלין על זה שגבה הגזבר. ולכאורה במה נעשה הדבר הקדש אלא שכיון שיש עליו חיוב שיתן הדבר להקדש נעשה הדבר ממילא הקדש א"כ גם במופלא הסמוך לאיש כיון שריבתה התורה שנדרו נדר משו"ה הקדשו הקדש מדין נדר שכיון שנדר חל הדין שאמרה תורה שאם נדר נעשה הדבר ממילא הקדש. ובזה יש לתרץ ג"כ קושית הר"ן בנדרים (דף כ"ט ע"ב) אמאי אמרינן דאם הקדיש אחר שלשים אין יכול לחזור בו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט תהוי נמי כמסירה אכתי אמאי לא מצי הדר בי' כיון דלא חייל הקדש עד לאחר שלשים יום וכמו גבי מכירת פרה לאחר ל' יום דאף בעומדת בחצירו