לבוש מרדכי בבא קמא קכט

מדאורייתא. דהנה אם חמד דבר של פלוני וכפהו או הפציר בו עד שמכרו ולקח ממנו הדמים. נמצא דהחפץ קנה רק שעבר על לאו דלא תחמוד היינו מה שחמד בלבו זהו האיסור א"כ החימוד לאו דחמס הוא. ואין נפסל לעדות אלא לאו שיש בו מלקות או לאו דחמס ומהו לאו דחמס היינו שגוזל חפץ ונותן הדמים. דביארנו לעיל דכיון דהוחזק בגזלן מקודם על הדבר. לא מקרי מה שנוטל הדמים שמוכר רק שמקבל תשלומין אבל לאו דחמס אין נפסל עד שיהא לאו שיש בו מעשה שלוקין. נמצא הלאו דלא תחמוד דהאיסור הוא רצונו לא מקריא לאו דחמס. וגם אין לוקין עליו משום דלאו שאין בו מעשה הוא ומשו"ה אין נפסל בלאו דלא תחמוד מה"ת רק מדרבנן ומיושב קושית התוס' והב"י אליבא דהרמב"ם. ויש עוד חמסן דהוא פסול מדאורייתא היינו היכא דלא כפה את המוכר למכור רק נטל החפץ ונתן הדמים. דנמצא בשעה שנטל החפץ גזל החפץ שלא קנאו. רק ששילם בעדו דמים. אבל כיון שהמוכר לא מכרו. הרי גזל החפץ. אלא גזל הוא שגוזל ע"מ שלא לשלם. וחמסן הוא שגוזל ע"מ לשלם דבהדיא אמרינן אע"פ שחבול ישיב רשע גזילה משלם. דאע"פ שגזילה משלם רשע הוא. הרי דאף אם גזל ע"מ לשלם הוא גזלן ורשע מקרי. ופסול מן התורה. וזהו דקאמר בסנהדרין חמסנים מעיקרא סברי דמי קא יהיבא אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דקא חטפי פסלינהו רבנן. פירוש מעיקרא לא פסלו רבנן חמסנין. כיון דדמי קא יהבי והמוכר מוכר להם אף שעברו על לא תחמוד. הא לאו שאין בו מעשה הוא. וגם לאו לאו דחמס הוא כיון דחזו דקא חטפי פירוש. וא"כ עובר על לא תגזול. שהם אינם כופים המוכר למכור. אלא חוטפים. דבכה"ג לא קנו. וכיון שחמסנין באין לפסול דאורייתא. משו"ה פסלו כל החמסנין. וזהו שהרמב"ם מנה חמסן בפסול דרבנן. דמיירי הרמב"ם היכי שכופין המוכר למכור ע"י כפי' או הפצרה דפסולים מדרבנן משום שהרבה מהם באים לידי פסול דאורייתא פסלינהו רבנן ובאלו דפסולים דאורייתא מנה הגנבים והחמסנים. היינו שחוטף אע"פ שכונתו לשלם פסול מדאורייתא דאע"פ שחבול ישיב רשע גזילה משלם. אע"פ שגזילה משלם רשע הוא

(יג) והנה התוס' פירשו על הא דאמרינן בגמ' מה בין גזלן לחמסן פירשו התוס' ז"ל בלישנא דקרא אין חילוק ביניהם והכא קבעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן. וכן להלן גבי חמסן יהיב דמי פירשו בתוס' ז"ל וכשלא אמר רוצה אני כדמפרש אבל מן התורה אינו פסול אלא היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי כשר אע"ג דלא אמר רוצה אני אע"פ שעובר על לאו דלא תחמוד הא אמרינן בפרק שנים אוחזין לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וההיא דסוף מכילתין דמייתי מחמס בני יהודה דאפילו היכא דיהיב דמי הוה כאילו נוטל נשמתו לאו דרשה גמורה. אלא אסמכתא בעלמא דחמסן דקרא היינו גזלן דלא יהיב דמי. והנה להרמב"ם הא עבר בלא תחמוד אף היכא דיהיב דמי. אכן באמת דברי התוס' תמוהים. דאיך נימא דכאן קא בעי מאי בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן. א"כ כי משני חמסן יהיב דמי מאי פריך אי יהיב דמי חמסן קרית לי' והאמר רב הונא תליוהו וזבין זביני' זביני. אטו משום דאמר רב הונא זביני' זביני לא הוי חמסן דרבנן. אטו ס"ל לרב הונא דמותר לכוף לפלוני עד שיאמר רוצה אני וימכור לו דבר שלו בודאי דזה איסור לכו"ע אף שבדיעבד הוי זביני' זביני וא"כ כיון שאסור לו לעשות זה משו"ה הוי חמסן דרבנן. ועוד קשה איך נימא שמה"ת מותר לגזול ע"מ לשלם. הא אמרינן חבול ישיב רשע אעפ"י שגזילה משלם רשע הוא ובודאי דזה דוחק לומר שהוא אסמכתא בעלמא. שהרי השיבו זאת לדוד שאסור לו ליטול גדישין דשעורים ע"מ לשלם גדישין דעדשים. אכן לפי מה שביארנו לשטת הרמב"ם יתיישב בפשטות דבודאי קא מיבעי ליה מה בין גזלן דאורייתא לחמסן ומשני ליה דגזלן דאורייתא הוא שנוטל בלא דמים. אבל חמסן הוא בנוטל ונותן ופריך והאמר רב הונא תלוהו וזבין זביני' זביני. וכיון דזביני' זביני הרי לאו חמסן דאורייתא הוא רק שעבר על לא תחמוד. ומשום זה לא הוי חמסן. ומשני הא דאמר רב הונא תלוהו וזבין אין הכי נמי דמיירי אף בגווני דמיירי בחמסן היינו דמהו חמסן לא שכופהו למכור. דבכה"ג בודאי דקנה. ולא מקריא חמסן. ומהו חמסן דאורייתא ביארנו דהיינו שחטפי. ופירשנו דהיינו שנוטלים מעצמם ומשלמים הממון לבעלים. וא"כ הרי בשעה שחמס לא קנה שהרי לא מכר. אעפ"כ יש גווני דזביני' זביני. היינו באמר רוצה אני. דרוצה אני שאמר קודם שנטל אף אם הכריחו לזה זה מקרי מכירה. אבל היכא דלא אמר רוצה אני. והחמסן נטל מעצמו בכה"ג לא מקרי מכירה והויא חמסן. ולפי"ז לא קשה מה שהרמב"ם בהלכות מכירה לא הזכיר דבעינן רוצה אני. דהתם כתב הרמב"ם הלשון כפוהו למכור ומכר לו. באיזה אופן שמכר לו. אם מסר לו מעצמו בתורת מכירה. או כתב לו שטר. או אמר לו רוצה אני שתקח דזהו ג"כ הויא מכר. ולא הוצרך הרמב"ם להזכיר אמר רוצה אני. דכללא כייל אם מכר לו באיזה אופן שמכר. והיכא דלא מכר היינו היכא דחטף ואח"כ שילם הרי כתב הרמב"ם רבותא יותר דאם הוחזק בגזלנות. אף אם מכר לא קנה. ובהלכות גזילה גבי לאו דלא תחמוד לא הזכיר חילוקים בין רוצה ללא רוצה כיון דס"ל דהחיוב על החימוד. א"כ אף שאח"כ אמר רוצה אני ונתרצה זהו האיסור שחמד ובא לידי מעשה שמכר לו

(יד) ולפי"ז מיושב ג"כ הקושיא שהקשו הפוסקים איך כתב הרמ"א להלכה דברי העיטור דאמר דאנסוהו למכור הוי זביני. אבל לא אנסוהו לקנות. דהא מדברי הרמב"ם והראב"ד גבי האיש שאנסוהו לקדש משמע דשניהם מודים דאנסוהו לקנות מהני. אכן לפי הנ"ל ניחא דהנה הקושיא שהקשו על הרמב"ם מהאי סוגיא דאוקים הא דאמר רב הונא תלוהו וזבין הוי זביני. הוא באמר רוצה אני. גם על הראב"ד קשה בהלכות מכירה לא מצינו שהזכיר דבעינן רוצה אני ועכצ"ל לדידי' דהוא ס"ל הא דתלוהו וזבין הוו זביני. היינו דוקא כשקיבל הכסף. אבל קודם שקיבל הכסף לא קנה עדיין כמפורש ברמ"א שם בשם ב"י בשם הראב"ד. והראב"ד ג"כ מפרש דהכא מיירי בחמסן שנוטל קודם שנתן הכסף רק שלוקח החפץ ונותן אח"כ הכסף. וא"כ בשעה שלוקח החפץ לא קנה עדיין. והוי כגזלן כדכתב הראב"ד (בפ"א מהלכות גזילה) שהבאנו. משו"ה אמר דבכה"ג אם נטל החפץ קודם שנתן הדמים. אם אמר רוצה אני קודם שנטל החפץ לא נעשה חמסן שהרי בשעה שלקח כבר נתרצה. אבל אם לא אמר רוצה אני. ונטל נעשה חמסן. והנה טעם העיטור דס"ל אנסוהו לקנות לא מהני בפשוט דאין הטעם דמחלק בין מכר לקנין שהרי הב"י הביא דטעם העיטור כדאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. ולכאורה אין הבנה לדברים אלו. מאי ראי' מהא דאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. דאנסוה לקנות לא קנה. אלא פשוט דכונת העיטור כיון דאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. פירוש א"כ במכר לא קנה בזה שנתחייב לו דמים דמשום זה לא נתרצה עדיין אף ע"י האונס ורק כשמקבל זוזי. אז נתרצה. א"כ אמרינן דרק משום זוזי נתרצה. דכן טבע האדם להתרצות בשביל זוזי. א"כ היינו דוקא באנסוהו למכור וקיבל זוזי. אבל אנסוהו לקנות'. הרי אין כאן זוזי שיתרצה דאדרבה הוא יתחייב ליתן זוזי. א"כ דברי העיטור הם פשוטים כדעת הראב"ד. א"כ היינו דוקא היכא דלא אמר רוצה אני. אבל אם אמר רוצה אני. הרי מועיל אף קודם קבלת הזוזי. כדמוכח מהא סוגיא דאמר הא דאמר רוצה אני. וכדביארנו דמיירי להראב"ד שנטל החפץ קודם קבלת הכסף. א"כ גם בקדושין הובא הדעה זו. היינו דעת הראב"ד שאמר דבעינן דוקא רוצה אני. שהוא ג"כ דעת