לבוש מרדכי בבא קמא קכח

ואעפי"כ ס"ל להאי סוגיא דהיכא דעשה ע"י כפי' לא הוי מגרש כיון שלא עשה הדבר מעצמו דאימתי נקרא מגרש כשעושה הדבר מעצמו. דע"ז כתב קרא דאם לא תמצא חן היינו דגירושין הוי דוקא כשעושה מעצמו לא מה שעושה ע"י כפי'. אלא היכא דמן הדין מחויב לגרש בזה לא ממעט קרא דבעינן דוקא שיגרש מעצמו דכיון דמחויב הוא לציית דין ויש כח ביד ב"ד ע"פ דין התורה לכופו לגרש הוי כמגרש מעצמו דב"ד כופין אותו שיגרש מעצמו. ומשו"ה פריך ממ"נ אי עכו"ם בני עשוי נינהו. היינו היכא שמן הדין מחויב לעשות יש כח גם ביד עכו"ם לכופו לעשות הדבר. א"כ איתכשורי נמי ליתכשר ואי לאו בני עשוי נינהו. א"כ איפסולי נמי לא לפסול. (דהאי סוגיא פליג אסוגיא דחזקת הבתים בתרתי חדא דבגט לא בעינן רצון. וגם בזה שע"י כפי' לא יבא רצון. רק שס"ל דהיכא דמן הדין יוכלו ב"ד לכופו בכה"ג הוי גט אף שעשה ע"י כפי' מקרי עשה מעצמו). וע"ז משני רב משרשיא דבר תורה בעכו"ם נמי כשר. וא"כ ע"כ היינו טעמא דעכו"ם נמי בני עשוי נינהו ויש כח בידם לכוף לקיים כדין. וע"ז קאמר הא דרב משרשיא בדותא היא דבודאי עכו"ם אינם יכולים לכוף שאף בהדיוטות אמרו הטעם משום דשליחותייהו קא עבדינן ועכו"ם לא שייך לומר שליחותי' קא עבדי ומביא ראי' דאם נימא דעכו"ם יכולים לכוף. א"כ שלא כדין שלהם הוא כשלא כדין דישראל. שהרי היכא דמן הדין לא הי' יכולים לכוף גם בישראל מה"ת לא הוי גט. להאי סוגיא דע"י כפי' היכא דשלא כדין אין מועיל דבעינן רק שיגרש מעצמו. וע"כ דשלא כדין גזרו אטו כדין. א"כ גם בעכו"ם נגזור שלא כדין אטו כדין. אבל בחזקת הבתים דס"ל דבעינן רצון. ורק דס"ל דע"י כפי' ומצוה לשמוע דברי חכמים גמר ונתרצה. א"כ מביא שפיר הא דרב משרשיא. דלפי"ז הא דרב משרשיא לאו בדותא היא. שהרי אף אם עכו"ם כפוהו עכ"פ הי' אונס. ומצוה לגרש יש כאן משום הדין. א"כ אגב האונס של העכו"ם ומצוה לשמוע דברי חז"ל גמר ומגרש. וא"כ דרב משרשיא לאו בדותא היא דבודאי אף בעכו"ם גמר ומגרש היכא שיש מצוה בגירושין שלו. ומשו"ה לא קשיא משלא כדין דנהי שב"ד טעו בדין. אבל עליו הי' מצוה לשמוע דברי ב"ד בשעת מעשה א"כ כיון דלפי דעתו הי' עליו מצוה לשמוע דברי ב"ד ואגב אונסי' גמר ומגרש. אבל שלא כדין דעכו"ם אין כאן לא מצוה לשמוע דברי חז"ל. שהרי שלא כדין הוא. ומצוה לשמוע דברי עכו"ם בודאי אין כאן. וא"כ הוי תליוהו ויהיב דביהיב לא אמרינן אגב אונסי' גמר ונתרצה שרק בזבין אמרינן אגב אונסי' גמר ומקנה. אבל לא ביהיב

(יא) היוצא מדברינו דהרמב"ם ס"ל תליוהו וזבין זביני' זביני. היינו משום דמכירה בע"כ הויא מכירה. אבל לא משום שנתרצה. ולהראב"ד תליוהו וזבין וקבל דמים אגב זוזי נתרצה. ולפי"ז אזלי לטעמייהו שם בהלכות גזילה. דכתב הרמב"ם דאין לוקין על לאו זה היינו על לאו דלא תחמוד מפני שאין בו מעשה. וכתב הראב"ד להשיג דהרי מעשה גדול יש נטילת החפץ. אלא הטעם משום דניתן לתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב הגזילה. אכן לדברינו הדברים מבוארים. דהנה להרמב"ם אם נימא דלאו דלא תחמוד הוא לקנות חפץ שלא מדעתו כיון דלהרמב"ם שלא מדעתו קונה דלא בעינן רצון. א"כ לא ניתן לתשלומין שהרי כשקנה אין מחויב להשיב נמצא אם הי' לאו דלא תחמוד לקנות חפץ שלא מרצון המוכר הי' לוקין על לאו דלא תחמוד. שהרי אי אפשר להחזיר משו"ה קאמר הרמב"ם דלאו דלא תחמוד הוא על הרצון לקנות חפץ של חבירו. אלא דאינו עובר כל זמן שלא בא לידי מעשה. אבל אם הועיל מחשבתו עבר על לאו דלא תחמוד על הרצון. והרצון הוא לאו שאין בו מעשה. אבל הראב"ד לטעמי' דס"ל גם במכירה בעינן רצון. אלא דאגב זוזי נתרצה נמצא כשקנה בע"כ של המוכר כ"ז שלא נתן הכסף לא קנה עדיין. נמצא כשקנה עבר על לאו דלא תחמוד אבל עדיין ישנו בתשלומין. שהרי לא קנה כל זמן שלא נתן הדמים ומחויב להשיב. ואח"כ כשנתן הדמים הרי להראב"ד נתרצה וכיון שנתרצה הרי בגזלן גופי' מועיל מחילה. ולפי"ז מיושב נמי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד גבי זה שכתב הרמב"ם כל החומד עבדו או אמתו כו' והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים עובר בל"ת והשיג הראב"ד הא דוקא היכא דלא אמר רוצה אני. והנה הרמב"ם לטעמי' דאין האיסור על נטילת החפץ שלא מרצונו אלא האיסור על רצונו שחמד דבר של פלוני נמצא מה יועיל שאמר אח"כ כשהפציר בו רוצה אני עכ"פ הוא חמד עוד טרם שאמר זה רוצה אני ומחשבתו הועיל שבא לידי מעשה היינו שע"י הפצרתו נתרצה. עבר על לאו דלא תחמוד. דהרי להרמב"ם האיסור החימוד וכבר עבר על לאו דלא תחמוד קודם שאמר רוצה אני. אכן הראב"ד לטעמי' דאיסור לאו דלא תחמוד הוא מה שנוטל חפץ של פלוני לקנותו שלא מרצון המוכר. וס"ל דכ"ז שלא נתרצה לא קנה. והא דאמרינן דכ"ז שלא קיבל זוזי לא נתרצה עדיין. היינו דוקא אם לא אמר רוצה אני. אבל אם אמר רוצה אני אף קודם שקיבל הכסף כיון שנתרצה המוכר בכסף ואמר רוצה אני נתרצה. וא"כ לא עבר בכה"ג על לאו דלא תחמוד דלהראב"ד הוא נטילת החפץ שלא מרצונו של המוכר והכא הרי נטל מרצון המוכר שכבר אמר רוצה אני. משו"ה השיג הראב"ד דדוקא דלא אמר רוצה אני אז עבר על לאו דלא תחמוד

(יב) והנה הב"י בחו"מ (סימן ל"ד) על הא דאמרינן חמסן אין פסול לעדות אלא מדרבנן. הקשה הא אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו משמע דלאינשי משמע אבל האמת אינו כן דאף בדמים עבר על לא תחמוד ותירץ דהתוס' כתבו. די"ל דמשמע להו היינו דכן הוא האמת דלא תחמוד הוא בלא דמי. אך לדברי הרמב"ם אי אפשר לתרץ כן. שהרי הוא כתב בפירוש שאף אם נתן ממון רב עבר על לא תחמוד. ואעפ"כ כתב דחמסן פסול מדרבנן והבית שמואל באה"ע הקשה על קושית הב"י דמאי קשיא ליה להב"י מדאמרינן לאינשי משמע להו בלא דמי אבל קושטא דמילתא אף בדמים עבר על לא תחמוד. א"כ הי' להיות חמסן פסול מדאורייתא. דהא עכ"פ לאינשי משמע בלא דמים ואינו פסול. שהרי הוא עבר העבירה בשוגג. אכן באמת לא על הב"י תסוב תלונת הבית שמואל אלא על התוס' דהרי התוס' בסנהדרין (דף כ"ה) הקשו קושיא זו של הב"י. ועכצ"ל דלאו תירוץ הוא מה דמשמע לאינשי משום זה נאמר דחמסנין פסולין רק מדרבנן דאטו כל חמסנין לא ידעי דינא נהי דבב"מ לגבי חשוד אממונא חשוד אשבועתא דשבועה באה לברר אמרינן שפיר דישבע כיון שיכול להיות שסבר דלא תחמוד הוא בלא דמי. אבל לעדות איך נימא שכשר מה"ת דילמא ידע. ועוד אם לא ידע כלל אף מדרבנן אמאי פסול. ומדפסול מדרבנן ע"כ דיודע שיש איסור וא"כ אם מה"ת עובר יפסול מן התורה. אף דגבי שבועה אמרינן דישבע דשבועה באה לברר. ועוד הא בסנהדרין יהיב טעמא מעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דקא חטפו גזרו בי' רבנן. ואם נימא דבאמת מן התורה פסול שעבר על לאו דלא תחמוד נימא שפסלוהו רבנן משום שמא ידע ע"כ דכיון דפסלו רבנן אמרינן דיודע שיש איסור ואעפ"כ אמרינן דאינו פסול אלא מדרבנן ושפיר הקשה התוס' והב"י דיפסול מדאורייתא כיון דקושטא דמילתא דעבר על לא תחמוד אף אם יהיב דמי ובאמת ברמב"ם (בפ"י מהלכות עדות) יש סתירה דבאלו דפסולין מדרבנן מנה הרמב"ם החמסנין הרי דחמסן פסול מדרבנן וכשמנה הרמב"ם פסולי דאורייתא מנה ג"כ הגנבים והחמסנין. אכן לפי מה שביארנו למעלה מיושב בע"ה הכל. דיש שני מיני חמסנין. יש חמסן שפסול מדרבנן ויש שפסול