לבוש מרדכי בבא קמא קכז

וזבין זביני' זביני. הוא משום דע"י זוזי נתרצה. שפיר אמר דרב הונא לא יכול לסבור דרב ביבי. דכיון דע"י זוזי נתרצה. א"כ גם גזלן יכול לקנות. שהרי לא גרע ממחל הנגזל להגזלן הגזילה. אבל הרמב"ם דפסק כמסקנת הגמ' דזביני' זביני משום דמכירה בע"כ הויא מכירה. א"כ לדידי' לא אמרינן כלל דנתרצה ע"י זוזי. משו"ה בהוחזק בגזלנות דלא מקריא רק מקבל כסף. משו"ה לא קנה. כל זה להרמב"ם אבל הראב"ד לטעמי' דהשיג על הרמב"ם דכתב אף אם לא מנה המעות בפני העדים. וס"ל להראב"ד דדוקא במנה המעות בפני העדים דס"ל להראב"ד דבעינן דוקא רצון. וע"י זוזי הוא מתרצה. וכמפורש ברמ"א בחו"מ בשם הראב"ד דדוקא כשמקבל הכסף אז קונה. וכיון דבעינן רצון שהוא ע"י זוזי משו"ה לדידי' היכא דמספקא לן אם קבל הכסף מעמידין הקרקע ביד המוכר דמוקמינן אחזקת מרא קמא. א"כ לדידי' הכסף עושה רצון. א"כ שפיר השיג דאף אם הוחזק בגזלנות יקנה אם כפוהו וקיבל זוזי. כיון שנתרצה ורצון מועיל אף בגזלן

(ח) ויתישב נמי מה שחילק הרמב"ם דבקדושין ומכירה לא כתב דבעינן שיאמר רוצה אני. שהרי בקדושין לא בעינן שיתרצה. אבל בקרבנות דכתב קרא לרצונו. משו"ה בעינן דוקא שיאמר רוצה אני. וכן בגיטין דכתב קרא אם לא תמצא חן בעיניו דמזה ילפינן דבעינן דוקא שיגרשה לרצונו כמו שכתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות גירושין). משו"ה כתב הרמב"ם דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני. ולא קשה מה שמביא בגמ' ראי' דתלוהו וזבין זביני' זביני. מהא דבגיטי נשים כופין אותו שיאמר רוצה אני. דהתם לפי הס"ד הוי סבר דגם במכירה בעינן דוקא רצון. וא"כ גם במכירה לא הי' מכירה אם לא אמר רוצה אני. אבל למסקנא דהילכתא בכולהו דהוי זביני דמסקינן דלא בעינן רצון. א"כ גם אם לא אמר רוצה אני הוי זביני. כל זה הוא לשיטת הרמב"ם. אבל הראב"ד ס"ל דבעינן דוקא רצון גם במכירה אלא דס"ל דאגב זוזי גמר ונתרצה. וא"כ במכירה לא בעינן שיאמר רוצה אני דזוזי עושה רצון. אבל בקדושין דשם בשטר ובביאה אין זוזי ואף היכא שקידשה בכסף ס"ל להראב"ד דלא הוי כזוזי דמכירה כיון דלא הוי שיווי האשה דנימא משום כסף הקדושין נתרצתה משו"ה כתב בקדושין דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני. ולדברי הרמב"ם יתישב נמי מאי שהקשה הלח"מ על הא דאמרינן בערכין מאן דמסר מודעא אגיטא צריך לבטוליה ודייק לה ממתניתין דקתני וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ולמה ליה למימר כן לימא כופין אותו עד שיתן אלא ודאי דאתא לאשמעינן דמאן דמסר מודעה אגיטא צריך לבטולי' והשתא קשה טובא אי בעינן שיאמר רוצה אני מאי דייק לימא מתניתין איצטריך למימר הכי דאם לא אמר רוצה אני לא מהני עכ"ל הלח"מ ולדברינו שבארנו דמשו"ה במתנתא לא צריכין העדים שיכירו אונסו דכיון דבמתנה בעינן רצון. א"כ כשמסר מודעא. הא חזינן דלא הויא מרצונו משא"כ במכירה בעינן שידעו העדים אונסו שבמכירה לא בעינן רצון. וא"כ המכירה אף אם היא שלא מרצונו הויא מכירה. אם אין בכח המודעא לבטלה. היינו שאין העדים יודעים אונסו. וזהו גופא דקאמר בערכין האי מאן דמסר מודעה אגיטא אף שלא פירש האונס. (שהרי מדקאמר צריך בטולה משמע דמיירי באופן דיכול לגרש שאין באונסו כלום). אעפי"כ צריך לבטולי' המודעא דגילוי מילתא בעלמא הוא כדאמרינן שם בב"ב דגיטא גילוי מילתא בעלמא הוא שאינו רוצה. ומביא ראי' ממתניתין דבגיטין בעינן דוקא רצון. דמשו"ה אם מסר מודעה אף שלא הכירו העדים אונסו צריך לבטוליה מדקתני בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואם נימא דבגט אף בלא רצון מהני. א"כ למאי קתני כופין אותו עד שיאמר לימא כופין אותו עד שיתן ומדקתני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ע"כ דבעינן דוקא רצון. וקמ"ל דאם מסר מודעא אגיטא צריך לבטוליה דכיון שמסר מודעא הרי גילוי דעת שאינו רוצה ואף שלא הכירו העדים אונסו

(ט) ולפי"ז יתיישב נמי דברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות גירושין שכתב בהלכה כ') ז"ל מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שגירש הרי זה גט כשר ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה כו' וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו. לא הי' הדין נותן שכופין אותו לגרש. וטעו ב"ד של ישראל או שהי' הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול. הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט כו'. והקשו עליו הפוסקים דהרי בגיטין אמרינן (בדף פ"ח) אמר ר"נ אמר שמואל גט המעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ופוסל. בעכו"ם כדין פסול ופוסל. שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו מה נפשך אי עכו"ם בני עשוי נינהו איתכשור נמי ליתכשר אי לאו בני עשוי נינהו מפסיל נמי לא לפסול. אמר רב משרשיא דבר תורה גט מעושה בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה. אי הכי שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו ונהוי שלא כדין בישראל ומפסיל נמי לפסול. אלא הא דרב משרשיא בדותא היא וטעמא מאי כדין בכדין ישראל מיחלף שלא כדין בכדין ישראל לא מיחלף. הרי דמגמ' מוכח דבעכו"ם אפילו כדין מן התורה בטל הגט ורק מדרבנן פוסל. ואיך כתב הרמב"ם דהגט פסול ולא בטל. דהרמב"ם כייל בלשונו דכל היכא דנקט הרמב"ם פסול הוא רק מדרבנן אבל מן התורה גט כשר הוא והרי בגמ' מוכח דבעכו"ם מן התורה בטל הגט ואם נימא דפסק כסוגיא דחזקת הבתים. דהתם משמע דס"ל כרב משרשיא דאמרינן התם מותיב רב יהודה גט המעושה בישראל כשר ובעכו"ם פסול ובעכו"ם חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך. ואמאי התם נמי נימא אגב אונסי' גמר ומגרש הא איתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו בעכו"ם פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה דהאי סוגיא סבר כרב משרשיא. א"כ איך יחלק בין שלא כדין דעכו"ם לשלא כדין דישראל. וגם בשלא כדין דישראל דמשמע מסוגיא דגיטין דמה"ת בטל הגט. ורק מדרבנן פוסל משום דמיחלף בשלא כדין לא מצינו פלוגתא. ועיין שם בתוס' בב"ב דמקשה איך מביא הא דרב משרשיא הא אמרינן דרב משרשיא בדותא היא

(י) ונראה לי ליישב לפי דברינו. דהנה לכאורה קשה בסוגיא דגיטין אי נימא דסוגיא דגיטין סבר דבגט בעינן דוקא רצון כמו שמוכיח בערכין מדקתני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אלא דמשום הכי הוי גיטא דאגב אונסא ומצוה לשמוע דברי חכמים גמר בדעתו ונתרצה. א"כ איך אמר דשלא כדין דישראל לא הוי גיטא נהי דהוי באמת שלא כדין כיון דהב"ד טעו וסברי דכדין הוא מנין ידע הוא שאינו כדין. וא"כ היכא שהוא לא הי' יותר גדול מהב"ד הי' להיות הדין. דכשר מן התורה שהרי אגב אונסי' ומה שהוא סבר שכן הדין שמצוה לשמוע דברי חכמים גמר ומגרש. ואיך אמר נהוי שלא כדין דישראל הא חילוק גדול יש דבישראל סבר דהדין כן ובעכו"ם לא הי' לו לחשוב שהדין כן אחרי שמעצמם אנסוהו עכצ"ל דהאי סוגיא סבר דאף בגט לא בעינן כלל רצון