לבוש מרדכי בבא קמא קכו

בעינן שיקנה בכל לבו. אבל במכירה לא בעינן בכל לבו ומשו"ה אם מסר מודעה שלא ידעו העדים אונסו אף שחזינן שלא רצה כיון דאין כח במודעה כזו לבטל. הויא מכירה אף שלא הקנה בכל לבו. הרי מפורש כדברינו ובאמת השקלא וטריא. אי בעינן במכירה רצון או לא הוא בגמ' גופא שם בב"ב דאמרינן אמר רב הונא תליוהו וזבין זביני' זביני. מ"ט כל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוה מזבין. ואפילו הכי זביני' זביני. ופירש הרשב"ם בד"ה דכל דמזבין אינש ז"ל ואפ"ה הוה זביני' זביני בע"כ אפילו לא גמר ומקני שלא נתנה תורה חילוק במקח וממכר כו' והכא נמי אע"ג דאניס מוכר קונה לוקח הואיל וקיבל דמים אע"ג דלא גמר ומקני. ודחי ודילמא שאני אונסא דנפשי' מאונסא דאחריני. ופירש הרשב"ם שאני אונס דנפשי' שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפציו מדעתו דהתם איכא למימר גמר ומקני. מאונסא דאחריני שמכריחין אותו למכור דהתם לא גמר ומקני. הרי דבתחלה רצה לומר דאף אם לא גמר ומקני הוי זביני. וכונת הרשב"ם שכונתו הי' למכור. אלא שלא הי' ברצון וברעות נפשי' ומסיק דאין ראי' דיוכל להיות דבעינן דוקא רצון ובלא רצון לא הויא מכירה

(ה) ועפי"ז יתיישב קושית התוס' שהקשה לספרים דגרסי לא ארצי לי' משמע דבעי למימר דכי אמרי עדים בפנינו מנה הוו זביני אפילו בשדה זו וכי קאמר רבא דלא הוו זביני היינו כי אמרי בפנינו הודה ונתינת המעות לא ראו. והקשה בתוס' א"כ איך אמרינן דבשדה סתם אפילו כי אמרי בפנינו הודה שלא ראו נתינת המעות הוו זביני בהודאה לא שייך לחלק בין שדה סתם לשדה זו. אכן לדברינו יתיישב דהנה היכא דמספקא לן אם המוכר קבל המעות או לא. שהמוכר אומר לא קבלתי והלוקח אומר נתתי. הנה יהי' הדין כן. אם המכירה כבר נגמרה. אף אם לא נתן הכסף. א"כ השדה בודאי של הלוקח אלא דמספקא לן אם שילם הכסף או לא. בזה הוי המוכר מוציא ועליו להביא ראי' שלא קבל. אבל אם המכירה תליא בהכסף. א"כ כשמספקא לן אם קבל המוכר כסף. הרי ספק לנו אם קנה הלוקח השדה או לא. בזה הוי הלוקח מוציא הקרקע מחזקתה והיכי דקיימא ארעא היינו ביד המוכר שהיתה בחזקתו תיקום. והנה בגמ' שם דאמרינן דאגב זוזי גמר ומקנה היינו שאגב זוזי נתרצה. א"כ ס"ל דבלא רצון לא הויא מכירה. וא"כ ס"ל לרבא דבעינן דוקא רצון במכירה. משו"ה בשדה סתם דשם לא בעינן כסף. דשם עושה רצון מה שמברר שדה זו בין השדות. וס"ל לרבא דאף דאמר שמואל דבלא זוזי לא קנה היינו דוקא בשדה זו. אבל בשדה סתם קנה אף קודם שנתן הכסף. דמה שמברר עושה רצון. א"כ אף היכי דלא ארצי ליה זוזי בפני העדים רק שאמרו העדים בפנינו הודה דאף דאמרינן דהודאה לאנס לאו כלום הוא משום דאי לא הודה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחור. היינו דהודאתו אין ראי', אבל בירור דלא שילם אין כאן שהרי אף גזלן יכול לטעון פרעתי כנגד מלוה בעדים. א"כ כיון דבשדה סתם המכירה נגמרה אף אם לא נתן הכסף. נמצא היכא דמספקא לן אם קבל המוכר הכסף או לא אין זה ספק במכירה, דהמכירה בודאי נגמרה רק שספק לן אם שילם הכסף או לא. הוי המוכר מוציא מחבירו ועליו הראי'. אבל בשדה זו בזה כל זמן שלא קיבל הכסף לא נתרצה עדיין. א"כ כי לא ראו עדים נתינת המעות אף ששמעו שהודה ליה. הודאתו לאו כלום דאי לאו דאודי' ליה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחור. נמצא דהספק אם קיבל המוכר הכסף או לא. הספק הוא אם קנה הקרקע או לא דאם קיבל המוכר הכסף. אז נתרצה אגב זוזי וקנה. ואם לא קיבל זוזי לא נתרצה ולא קנה. והיכא דספק לן אם קנה הקרקע מוקמינן הקרקע בחזקת מרא קמא. משו"ה בשדה זו היכא דלא מנה המעות בפני העדים אף שהודה לו שקנה המעות לא קנה הקרקע דהודאתו לאו כלום דמחמת יראה הודה ומספק לא מפקינן הקרקע מהמוכר. אבל בשדה סתם דאף אם לא קיבל זוזי. המכירה מכירה. אם ספק לן אם קיבל המעות מספיקא לא מפקינן מיד הלוקח

(ג) כל זה הוא לסברת רבא דס"ל דבעינן דוקא רצון דמכירה בלא רצון לאו מכירה. ותליוהו וזבין דזביני' זביני הוי משום דאגב זוזי גמר ונתרצה. ומסיק והילכתא בכולהו הוו זביני דהא אשה כשדה זו דמיא. ולכאורה קשה נהי דאשה כשדה זו דמיא. אבל דאף היכא דלא ארצי זוזי הוי זביני זה אין ראי' מאשה דדילמא מיירי דארצי זוזי. וכן היכא דלא הוי לאשתמוטי. אכן לדברינו יתיישב שפיר דמסיק והילכתא דלא בעינן כלל רצון דאף מכירה בלא רצון הויא מכירה. כמו שרצה מקודם לומר דטעמא דרב הונא דאף אם מכר בע"כ הויא מכירה, אם רק גמר והקנה דקרא סתמא כתיב כי ימכור. ולא כתב קרא כי ימכור מרצונו. ומכירה בע"כ הויא מכירה. ומביא ראי' דהא אשה כשדה זו דמיא. ואמר כו' ואמר ליה רבינא לרב אשי תינח קדיש בכספא קדיש בביאה כו'. הרי דבלא הפקעה היתה מקודשת אם אנס אשה וקידשה אף שקידשה בביאה, ואם נימא דבעינן רצון. א"כ תינח במכירה דאיכא זוזי אמרינן דע"י שמקבל זוזי גמר ונתרצה, אבל בקדושין היכא דקדיש בביאה ובשטר במה נתרצתה ובאנסוה וקידש אף בקידש בכסף הרי הוא נתן הכסף ובמה נתרצה. וע"כ דלא בעינן כלל רצון. דכיון דקרא סתמא כתיב כי יקח אף בע"כ מקריא כי יקח. וממילא ידעינן דהילכתא בכולהו דהוו זביני, דלפי"ז גם בשדה זו אף אם לא מנה הכסף בפני העדים. הרי אף אם לא קיבל הכסף הויא מכירה וא"כ על קנית השדה לא מספקא לן אחרי שס"ל דלא בעינן רצון, ורק ספק לן אם קיבל הכסף. וא"כ מספיקא לא מפקינן ממון. וממילא אף היכא דלא הוי לאישתמוטי קנה אחרי דס"ל דלא בעינן רצון. ולפי"ז ניחא הא דכתב הרמב"ם אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים דהרמב"ם הא ס"ל כמסקנת הגמ' דלא בעינן רצון, דהרי אמרינן הילכתא כו' וכיון דלא בעינן רצון ממילא הדין דאף אם לא לקח הדמים בפני העדים ג"כ אין יכול לתבוע פעם אחרת, שהרי מספק לא נוכל להוציא מיד המוחזק, אחרי דבקנית השדה לא נפקא לן מידי. שקנה השדה בהשטר בלבד

(ז) ולפי"ז מיושב שפיר מה שכתב הרמב"ם דהיכא דהוחזק בגזלן וכפה אותו עד שקיבל הדמים לא קנה, וקשה עליו מגמ' דקאמר מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא ס"ל. הרי דלרב הונא אף בסקריקון קנה בע"כ. אף שהוחזק בגזלנות על שדה זו. אכן לפי הנ"ל ניחא דהנה אם נימא הטעם דתליוהו וזבין הוי זביני דאגב אונסו כשמקבל זוזי ע"י הזוזי נתרצה, א"כ אף אם הוחזק בגזלנות כיון דעתה שקיבל זוזי ברצון הוא מוכרו, א"כ הויא מכירה וקונה הגזלן. אכן אם נימא דהטעם הוא משום דמכירה בע"כ הויא מכירה. וגדר מכירה מה שמכניסו לתוך שלו. ועושהו בעלים לעשות קנינים דהקנין בעצמו עושה הלוקח. והמוכר במה שמצוהו לירד ולעשות בעלים על השדה זהו מעשה שלו בזה נקרא מוכר. אף קודם שקנה הלוקח מקרי מוכר. נמצא דהיכא דהגזלן לא הי' כלל מוחזק בשדה זו אז מה שמצוהו לירד לתוכה ולקנותה והוא עושהו בעלים על השדה. אף שציווי שלו הוא ע"פ כפי' הא אמרן דגם ע"י אונס הויא מכירה. אכן בגזלן שהוחזק כבר בגזלנות על השדה וכבר השתמש בה כשמקבל עתה כסף לא מקריא שהוא עתה עושהו בעלים שכבר השתמש בה מקודם, ואף דדין התורה הוא דקרקע אינה נגזלת והיא עומדת עדיין ברשות הבעלים זהו לגבי דיני דנגזלין, אבל גבי דעת בני אדם, לא מקרי שמכניסו עתה אלא שמקריא שמקבל כסף בעד השדה, ומוכר מקריא במה שבדעת בני אדם הוא מכניסו לשדה, או במה שרצונו שיקנה, דמה שמוכר לו מרצונו נמי מקרי משום זה מוכר, אבל הכא רצון אין כאן, אלא דנימא דמכירתו הוא מה שמכניסו לשדה, כיון דכבר הוכנס לא מוכר מקריא אלא מקבל כסף, משו"ה בגמרא דהוי ס"ד דבעי דוקא רצון, והא דתליוהו