לבוש מרדכי בבא קמא קיח

משמע דאם נימא עובר ירך אמו. אין מתכפר בולדה. והנה הלח"מ שם הקשה על דברי הרמב"ם. דבגמ' שם אמרינן מתיב ר' אליעזר היא שלמים וולדה עולה הרי זה ולד שלמים. ואי ס"ד שיורי משייר הרי זה ולד שלמים. הרי זו שלמים בעי מיתנא אמר רב טבלא בר מינה דההיא הא אמר רב לתנא תני הרי זו שלמים. וא"כ איך כתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות היא שלמים וולדה עולה הרי ולדה שלמים. הרי הו"ל לומר זו שלמים אכן קושיא זו אינני מבין דבגמ' לא פריך אלא מהא דקתני ולד שלמים. דולד שלמים משמע דאינו שלמים אלא מדין ולד שלמים היינו מלתא דאמה. ע"ז פריך כיון דשיירו משויר. א"כ היא שלמים משום לתא דידה שהרי הקדישה לשלמים אם נימא דעובר לאו ירך אמו וחל עלי' קדושה בפני עצמה. ועיקר קשיא לי' לשון ולד שלמים. אבל הרמב"ם דקדק בלשונו הרי ולדה שלמים ולא נקט בלשונו ולד שלמים. אלא ולדה שלמים. וא"כ לא מטעם לתא דהאם רק מטעם דהיא עצמה שלמים. אבל הקושיא השני' שהקשה הלח"מ איך פסק הרמב"ם כר' יוחנן דאם שיירו משוייר. הא בגמ' אמרינן תיובתא דר' יוחנן מברייתא דהאומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין. אם היתה עוברה זכתה לו. ואי אמרת עובר לאו ירך אמו אמאי זכתה לו והא תניא נראין הדברים שעבד מקבל גט מיד רבו של חבירו ולא מיד רבו שלו ואסיקנא בתיובתא. ואיך פסק הרמב"ם כר' יוחנן. היא קושיא. ומה שתירץ הלח"מ משום דבתר הכי אמרו אם שיירו משוייר תנאי א"כ לא קשה על ר' יוחנן דברייתא אתיא כר' יוסי הגלילי דס"ל אם שיירו אינו משויר והרמב"ם יפסוק כרבנן. הנה הלח"מ בעצמו בהלכות עבדים (פ"ז ה"ה) הקשה. דא"כ הי' ליה להרמב"ם לפסוק דאם אמר לשפחה הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום מפני שעובר לאו ירך אמו. והוי מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו שלו. והרמב"ם כתב דהוי כמשחרר חצי'. הרי דאילולי הטעם הזה הי מועיל השחרור וקשה דידי' אדידי'. ועיין שם עוד דדברי הרמב"ם בעצמם תמוהים שם. שכתב הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין. הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום שזה כמשחרר חצי'. והקשה הראב"ד ז"ל קשיא רישא לסיפא סיפא אמר דעובר ירך אמו א"כ רישא אמאי דבריו קיימין. אלא רישא דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו הוא. וסיפא לא אמר כלום משום דלא בא לעולם. או משום דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו עכ"ל הראב"ד. והנה יש בכלל דברי הראב"ד שתי קושיות על הרמב"ם חדא דסתר רישא לסיפא. ועוד כיון דהרמב"ם פסק המזכה לעובר לא קנה הרי דעובר הוי דבר שלא בא לעולם. א"כ למה ליה טעם דמשו"ה אם אמר הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום משום דהוי ליה כמשחרר חצי' תיפוק ליה דהוי דבר שלא בא לעולם. וגם בדין אי הוי עובר דבר שלא בא לעולם יש סתירה בדברי הרמב"ם. שהרמב"ם פסק המזכה לעובר לא קנה הרי דס"ל עובר הוי דבר שלא בא לעולם. ואילו בפ"ז מהלכות אישות (ה' ט"ז) כתב הרמב"ם האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת בזה לא אמר כלום ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה הרי זו מקודשת. ויראה שצריך לחזור ולקדש אותה אחר שתלד ע"י אבי' כדי שיכנוס אותה בקדושין שאין בה דופי עכ"ל הרמב"ם. הרי דס"ל להרמב"ם דאם הוכר העובר הוי דבר שבא לעולם. וכבר השיגו הראב"ד שם שהוא נגד סוגית הגמ' בקידושין דמשמע דלא נאמר הלכה דאם הוכר עוברה מקודשת אלא לדעת ראב"י דאמר, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולית הילכתא כותי' דאמרינן בקדושין (דף ס"ב) האומר לחבירו כו' יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין. פירות ערוגה זו מחוברת יהי' תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיבואו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין. ואמרינן שם אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת דבי כיבשא. אבל בשחת דבי שקייא לא. ורב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא. כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום וא"ר חנינא ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין כמאן. כשהוכר עוברה ודברי הכל. כלומר בין לרבה ובין לרב יוסף. ובתר הכי אמר אביי ראב"י ור"מ ורבי כולהו ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הרי דהוכר עוברה דמיא לשחת דלא קנה אלא למאן דאמר אדם מקנה דבר שלבל"ע. והרמב"ם דפסק בהלכות תרומות דלא כראב"י. דאף בשחת לא חייל תרומה עד שיביא שליש ויעשה אז תרומה. א"כ איך כתב דבהוכר עוברה מקודשת אחרי דבגמ' השוו הדינים להדדי

וליישב כל זה נראה לי דהנה שם בתמורה אמרינן מתקיף לה רבא ממאי דטעמא דר' יוחנן אם שיירו משוייר דילמא היינו טעמא דר' יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש. אמר ליה רב המנונא ר' אלעזר תלמידו דר' יוחנן ויתיב לקמי' דר' יוחנן ולא אהדר ליה האי שינוייא ואת אמרת טעמא דר' יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש. והקשה בתוס' ז"ל תימא דהכא משמע דאית ליה לר' יוחנן אין אדם מתכפר בשבח הקדש. ובפרק בתרא דכריתות כו' אלמא ס"ל דמתכפר וצריך לחלק בין שבח הקדש דתודה. לשבח הקדש דחטאת. והכא בחטאת עכ"ל התוס'. והנה התוס' הקשו וכתבו בלשון אפשר לחלק ולדידי הדבר צריך עיון. וקשה מאד דאיך רצה לומר. דמשו"ה הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר הוא משום דאדם מתכפר בשבת הקדש. פירוש ואף אם נימא דעובר ירך אמו הוא. ואיך נוכל לומר כן. דבשלמא גבי תודה שייך שפיר לומר אדם מתכפר בשבח הקדש דהרי תודה שלמים. וולד תודה שלמים. ומשו"ה יש לשאול אם מתכפר בשבח הקדש או לא. אבל וולד חטאת דלאו חטאת היא. רק וולד חטאת ולמיתה אזל. איך יתכפר בשבח הקדש. בשלמא גבי תודה דולדה נמי קרב. שפיר שייך לומר דיתכפר. אבל ולד חטאת למיתה אזל. אם נימא דעובר ירך אמו הוא. דאז הולד אינו חטאת אלא וולד חטאת ולמיתה אזל. איך שייך לומר אדם מתכפר בשבח הקדש. ונראה לי דהנה התוס' בב"ק שם ד"ה מ"ט הקשו אהא דאמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה והלא רבא בעצמו קאמר בחולין השוחט את הטריפה ומצא בן ט' חי דמותר. ועיין שם תירוץ התוס'. ובחולין נ"ח אמרינן דאם נימא עובר ירך אמו. אף בעיברו ולבסוף נטרפו אסור אף להדיוט אם נימא עובר ירך אמו הוא. ונראה לי דהנה בעובר ירך אמו יש לומר שני פרושים. או דהעובר אינו כלל בעולם. ורק ביציאתו חל עליו דיני האם משום דעובר ירך אמו היינו כיון דנפרש מהאם חל על העובר דיני האם. משום דכל היוצא ממנו הרי הוא כמוהו. והנה אם נאמר כן בודאי דולד טריפה יהי' אסור שהרי הוא יוצא מן הטריפה. וכל היוצא מן הדבר הרי הוא כמוהו ויש עוד לומר דעובר ישנו בעולם. אלא דכל זמן שהוא במעי אמו הרי הוא כאבר מן הבהמה כרגלה וכידה. דעובר ירך אמו וכגוף אמו הוא. ולפי"ז ניחא קושית התוס' דהנה ר' אליעזר דס"ל עיברה ולבסוף נטרפה אסור בודאי דס"ל עובר אינו בעולם ורק ביציאתו אז חל עליו דיני האם משום דכל היוצא ממנו הרי הוא כמוהו. אכן רבא דפסק עובר ירך אמו. אין הטעם משום דחל עליו דיני האם. רק דרבא ס"ל עובר אבר הבהמה הוא כל זמן שבמעי אמו הוא כידה וכרגלה. דמשו"ה אם הזיקה גובה מולדה משום דגופה הוא. ולפי"ז ניחא דהנה הא חזינן דאם נגחה בהמה בקרנה נאסרה כל הבהמה דהרי כן הדין דאם נגחה בקרנה כל הבהמה נעשה שור הנסקל. וכן הדין בנרבעה חל איסור הרביעה על כל אברי הבהמה. דכן הוא הדין אם נרבעה כל הבהמה נאסרה. ואם כן הולד שהוא ג"כ אבר הבהמה נאסר בכלל הבהמה. וזהו דקאמר רבא ולד הנוגח אסורה היא וולדה נגחו. ולד הנרבעת אסורה שהרי היא