לבוש מרדכי בבא קמא קטז

שהבעל שלחם וכשהבעל שלחם לא חיישינן שחתם עדים פסולים נמצא דשנים שהביאו גט ממ"ה ומסרו להאשה בתורת שהבעל שלחם. הרי הם מעידים עתה שהיא מגורשת. ולהעיד שהיא מגורשת על זה נאמנים. וזהו דקאמר מה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני. וכשמביאים גט הרי הם מעידים בפנינו נתגרשה. ולפי"ז שפיר מיושב החילוק דאם עשה שליח צריך להחזיקו בפני שנים. אבל אם החזיקו רק בפני אחד לא מהני משום דלא יהי' לנו עדות שהיא מקודשת שהרי כשיבא השליח והעד להעיד שעשאו שליח. לא נאמינו להשליח בעצמו שאין אדם מעיד על עצמו. והעד הרי הוא רק עד אחד. ואם יבאו העדים שנתקדשה בפניהם ע"י השליח ג"כ לא יוכלו להעיד שמאין ידעו שהוא שליח. אבל אם עשה שנים לקדש או לגרש הרי השלוחים בעצמם יודעים שהם שלוחים. נמצא דיוכלו לבא לב"ד ולהעיד אנחנו יודעים שפלונית מקודשת או מגורשת. כדאמרינן שם מה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני

נמצא לפי"ז מיושב ג"כ דברי הירושלמי שהביא הרשב"א. דהנה אילו היו עדי גירושין או קידושין צריכין דרישה וחקירה. לא היו נאמנין בסתמא לומר. אנחנו מעידים שפלונית מקודשת. והיו צריכין לחקור ולדרוש מאין תדעו והיו צריכין לומר כן וכן הי' המעשה היינו שהוא שלח אותנו. נמצא דנוגעים בעדותם הויא. אבל כבר ביארנו דהיכא דאין מכחשת אותם לא בעי דרישה וחקירה. נמצא דיוכלו להעיד אנחנו יודעים שפלונית מקודשת. ולא יחקרו אותם יותר. זהו דקאמר ר' יוסי מאחר שהתורה האמינתם. פירוש שהתורה לא הצריכה דרישה וחקירה. נמצא דע"ז שמעידים אנחנו יודעים שמקודשת לא שייך לפסול מטעם נוגע בעדות. ועוד שעיקר פסול נוגע בעדות הוא מחששא דמשקר. והנה הטעם דבעינן דרישה וחקירה הוא ג"כ מחששא דשמא משקרים. ואחרי שהתורה חששה למשקר רק בעדות שמעידין על איש להפסידו. אבל בעידי קדושין דלא הצריכה התורה דרישה וחקירה הרי לא חששה התורה לחשש משקר. נמצא דגם פסול דנוגע בעדות אין בעדי קדושין. שגם פסול דנוגע בעדות הוא. דכיון דנוגע הוא חסר הדרישה וחקירה שהרי צותה התורה לחקור ולדרוש שיתברר שאין אומר העד שקר. והרי לא נתברר שיוכל להיות שאמר עדיין שקר. אבל היכא דלא צותה התורה לחקור ולדרוש הרי דלא חששה התורה למשקר. א"כ גם נוגע אין פסול. משו"ה היכא דהיא אינה מכחשת דאז העדות לא הויא עדות באיש והוי רק עד איסור בכה"ג אין פסול נוגע. וזהו דקאמר הירושלמי מאחר שהאמינתו התורה ולא חששה למשקר אין נעשה כנוגע היינו שנאמר שמעיד שקר משום נגיעתו דלא חששה התורה בעידי קדושין למשקר היכא דהיא אינה מכחשת. ומיושב ג"כ מה שכתב הרמב"ם נהג נזירות ע"פ עד אחד ושתה יין או נטמא והתרו בו שנים לוקה שהקשה הש"ש למה דוקא נהג. אכן לדברינו ניחא דכיון דבא להעיד שנדר בנזיר הרי הפסידו ועדות באיש הוא ואין עד אחד נאמן. אלא כיון דנהג נזירות על פיו הרי לא הכחישו והאמין להעד אז מקריא עד איסור דנאמן כשנים אבל העיד עד אחד שנדר בנזיר ושתה יין אז אף אם התרו בו שנים לא ילקה שהרי אף אם לא הכחישו. שתיתו זו היא הכחשתו וכיון שאינו מאמינו הרי עדות באיש דאין נאמן. משו"ה כתב הרמב"ם דוקא נהג נזירות דאז כיון שלא הכחישו הויא עד איסור. וממילא נאמן כשנים דכל שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים דילפינן מלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל לשאר מילי קם כשנים

היוצא לנו מכל הנ"ל דמה שחילק הש"ש בין שבא הרוב קודם המעשה דאז הולכין אחר הרוב משום דכבר הוחזק. אבל בשעת מעשה אין הולכין אחר הרוב ומביא ראי' מע"א דלוקין ע"פ ע"א ופירש מטעם הוחזק לפי דברינו אין הטעם משום דהוחזק. רק בעד אחד אמרה התורה דקם הוא לאיסורין כשני עדים. אבל גבי רוב ממ"נ אם רוב כעדים. גם בשעת מעשה נלך ואם רוב אינו כעדים גם מקודם לא יועיל. ועוד שהרי ראי' מפורשת דהולכין אחר הרוב אף בשעת מעשה שהרי אמרינן וארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לגו והיכי דמי דאיכא תשעה ישראלים ואחד עכו"ם מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. הרי דאילולי קבוע דכמחצה על מחצה היינו אומרים זיל בתר רובא אף דהרוב נולד בשעת זריקת האבן שהרי קודם זריקת האבן לא שייך לומר הוחזק. הרי דגם רוב שבשעת מעשה הולכין אחר רובא. והדרא קושיא לדוכתא מדיינים דהולכין אחר הרוב וגם על עיקר הטעם מדוע בנפשות הולכין אחר הרוב ובדיני ממונות אין הולכין. ונראה לי דהנה התוס' בב"ק (דף כ"ו) פירשו דאף דרב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב היינו דוקא במוכר שור לחבירו דלא מצי למימר קים לי בנפשך. אבל גבי כד וחבית דמצי למימר קים לי בנפשאי שאני מן המועט. בכה"ג גם רב מודה דאין הולכין אחר הרוב. וקשה לי טובא. דא"כ מאי פריך בב"ב על רב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ממתניתין דהאשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ואמאי לימא הלך אחר הרוב נשים. ורוב נשים בתולות נישאת. ולפי דברי התוס' מאי קושיא דלמא כי קאמר רב הולכין בממון אחר הרוב היינו דוקא היכא דלא טען ברי. כמו גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דלא מצי למימר ברי לי שקנית לשחיטה. אבל היכא דמצי למימר קים לי גם רב מודה דאין הולכין. וא"כ מתניתין דהאשה שנתארמלה דמיירי בודאי בטוען קים לי כדאמרינן בהאשה שנתארמלה דמתניתין בטוען ברי וברי א"כ מאי קושיא בכה"ג גם רב מודה דאין הולכין בממון אחר הרוב שהרי טוען קים לי שאלמנה נשאתיך

ונראה לי דאף דזה ברור כדברי התוס' דהולכין אחר דעת שניהם היינו אם המוכר הי' כונתו להקנות כד והלוקח כיון חבית. לא קנה הלוקח כד כיון שלא הי' בדעתו לקנות כד והמוכר לא נתחייב לתת חבית כיון דלא הי' בדעתו לתת חבית היינו דוקא בכד וחבית דהם שני מינים. וממילא איך יקנה הלוקח כד. כיון שאין ברצונו לקנות כד. וכן המוכר איך יתחייב לתת חבית כיון דלא הי' דעתו על חבית. אבל במוכר שור לחבירו דהספק הוא רק לאיזה דבר קנהו או לשחיטה או לרדיא. בזה לא אזלינן כלל בתר דעת הלוקח דכיון שקנה סתם ולא פריש. קנה לכל מילי. ודברים שבלב שבדעתו הי' על דבר אחד לאו דברים נינהו לבטל המכירה כיון דלא פירש ורק אם גם כוונת המוכר הי' להקנות על דבר אחד אז בטלה המכירה. שאם גם הוא הקנהו לדבר אחד הרי ידע שטעות הוא במכירה (ועיין ברשב"ם ב"ב (צ"ב) ד"ה לשחיטה ז"ל דכיון דרובא לאו כלום הוא לא הי' למוכר לפרש אלא לוקח הוה ליה למימר לרדיא קא בעינא ליה ומדלא פריש הפסיד עכ"ל הרשב"ם). וכן מפורש ברמב"ם (פט"ז מהלכות מכירה הלכה ה') ז"ל הרמב"ם המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך במה דברים אמורים בשהי' הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה. אבל אם הי' יודע שהוא קונה לחרישה בלבד הרי זה מקח טעות וחוזר עכ"ל הרמב"ם. ואם נימא כדברי התוס' דאם הלוקח היה כונתו לחרישה אף שהמוכר לא ידע בטל המקח למאי קאמר הרמב"ם אם הי' יודע מאי איכפת לן דהמוכר לא הי' יודע כיון שנתברר לנו שאינו קונה אלא לחרישה הרי לא היתה כונתו לשחיטה. אלא ע"כ דס"ל להרמב"ם דכיון דזבין בסתמא להאי שור לא אזלינן כלל בתר דעתא דלוקח דאף אם נתברר לנו שדעתו הי' לחרישה. ג"כ המקח לא בטל ורק בדעת המוכר תליא מילתא. אם הי' יודע שקונה לחרישה. אז בודאי הקנה לחרישה. אבל היכא דלא ידע יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. הרי דעיקר עיינינן בדעת המוכר למאי זבין. וממילא רב דס"ל הולכין אחר הרוב. הוא אף היכא דאמר קים לי בנפשאי שהרי