לבוש מרדכי בבא קמא קטו

דהרי עד אחד נאמן באיסורין. בזה מהני חזקה אין אדם חוטא ולא לו. אבל בירושלמי דמיירי דעדותו אינו על הפירות. אלא על האיש שהוא נאמן. וכיון דעדותו על האיש. הויא כמעיד כהן הוא דפסק הרמב"ם דבעינן דוקא שני עדים ליוחסין. משום דעל הגוף בעינן שני עדים. והיכא דבעינן עדות לא מהני חזקה אין אדם חוטא ולא לו. וכן הרמב"ם (בהלכה ח') דמיירי ג"כ בעדותו על האיש שהוא נאמן פסק דוקא באין מכיר אדם מומחה. אז התירו לו לסמוך על אחד מפני חיי נפש. אבל אם מכיר מומחה. לא יקח אלא מן המומחה

נמצא דאף דבין לאביי בין לרבא אם אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן. אבל אין טעם של רבא כטעם אביו. דטעם אביי הוא דבשתיקתו עושהו לנאמן. אף דאין להעד נאמנות דלאביי הויא עדות באיש לחטאת. התורה נתנה לו כח להאמינו על עצמו. וס"ל לאביי דשתיקתו הויא האמנה. אכן לרבא ס"ל הטעם. משום דכ"ז שאין מכחישו הויא עד אחד באיסורין. ורק שיש לו רשות לומר אינו מאמינך ואז הויא עדות באיש לחייב וכשאמר אינו מאמינך אז מבטל נאמנותו. אבל בסתמא נאמן. נמצא דזה הדין דוקא כשהעד אמר והוא שתק אז בין לאביי בין לרבא נאמן. אבל אם בא לשאול לב"ד פלוני העד אמר לי שנטמאו טהרותיך. ושואל איך יעשה אם יאמינו או לא. נמצא לאביי דס"ל דאין העד נאמן בכה"ג דהויא עדות באיש ורק כששתק אז מאמינו על עצמו. אבל בבא לשאל אם יאמינהו. כ"ז שלא שתק למה נאמר לו שיאמינהו על עצמו. אבל לרבא דהעד נאמן מצד עצמו ורק באמר אינו מאמינך אז הויא עדות באיש. אבל בבא לשאול אם יאמינו אמרינן לו דיאמינו. שהרי לרבא עד אחד נאמן באיסורין הוא כ"ז שלא אמר אינו מאמינך. נמצא דסוגיא דקדושין. וסוגיא דגיטין הם שני דינין. בקדושין מיירי היכא דכבר אומר נטמאו טהרותיך ושתק. אבל סוגיא דגיטין מיירי לגבי השואל עצמו כשאומר לו נטמאו טהרותיך אם צריך להאמין לו או לא. נמצא דאזלי אביי ורבא לטעמייהו. דלאביי אין העד נאמן כ"ז שלא שתק. משו"ה אמר הטעם דברישא נאמן משום דכל שבידו נאמן ובסיפא דאין בידו אין נאמן. אבל רבא דס"ל דהעד נאמן כ"ז שלא אמר אינו מאמינך. משו"ה לדידי' ברישא נאמן בלא טעמא דבידו. אבל בסיפא אמר רבא הטעם משום דאשכחי' ולא אמר לי' מידי ולבתר הכי אשכחי' דאז הויא הוכחה שאין נאמנות בדבריו. שהרי הטהרות כבר הי' בחזקת ודאי שטהורים. ובכה"ג הויא עדותו באיש לחטאת. דאין נאמן עד אחד. וכן הרמב"ם חילק בין הדברים דבפי"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב. שם קאי אם בא העד ואמר והבעלים שתקו. או הכחישו איך הוא הדין. בזה אין שייך כלל לחלק בין נאמן לו או אין נאמן לו. דהדין הוא אם הכחישו אין נאמן בכל גווני ואם שתק נאמן בכל גווני. אבל בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין שם קאי לגבי הבעלים אם צריכין להאמינו או לא. בזה כתב הרמב"ם דבשעת מעשה מחויב להאמינו. אף אם אינו נאמן לו דלא נחשדו ישראל על כך. ובזה מיושב קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם למה ליה הטעם דלא נחשדו ישראל על כך תיפוק ליה דכל שבידו נאמן. אכן לדברינו ניחא דהטעם דכל שבידו הוא לאביי. אבל לרבא לא אצטריך לטעמא דכל שבידו דהרי אף שלא בידו נאמן. ואם נאמר באינו נאמן לו ע"ז לא יהני כל שבידו. דבידו ג"כ רק מדין בעלים ונאמנותו מדין עד אחד. וכיון דאין נאמן לו אין מחויב להאמינו אף בידו. (ולאביי מיירי בנאמן לו). ומשו"ה קאמר דלא נחשדו ישראל על כך דאף דבשארי דברים אין נאמן לו. בכה"ג לא נחשדו ישראל וצריך להאמינו. אבל לאחר מעשה. אז אם נאמן הוא צריך להאמינו. ואם אין נאמן לו שורת הדין שאינו נאמן ויכול לומר אינו מאמינך דאז הויא עדותו באיש והרוצה להחמיר על עצמו משובח

כללא דמילתא דדברינו. דהיכא דאמר לאחד דבר שיגיע לו מזה הפסד בשום דבר. אם מאמינו הויא כעד איסור ונאמן. ואם מכחישו ואומר איני מאמינך אז הויא עדות באיש. דצריך שני עדים. וכן ביארתי בכעין זה דברי המרדכי בפרק אחד דיני ממונות. באחד שהטעה עדים שיאמרו שפלונית נתקדשה לו ואח"כ חזר בו עד אחד. ופסק המרדכי כיון דהיא מכחשת. כ"ז שלא נחקרו העדים יכולין לחזור בהן. והקשו לפי"ז אף אם היתה מודה הרי בקדושין לא הויא הודאת בע"ד כמאה עדים. ורק מטעם שויא אנפשא חתיכה דאיסורא. אכן לדברינו ניחא דהנה עדי קדושין לא בעי דרישה וחקירה וכיון דלא בעי דרישה וחקירה א"כ נגמר עדותם והויא הגדה. ושוב אין חוזרים ומגידים אבל כיון דעדות שנתקדשה הרי הפסד הוא לה. הרי לא גרע מעדות ממון דבעי דרישה וחקירה. מטעם שעדות באיש הוא נמצא דתליא בזה. אם היא אינה מכחשת א"כ לא שייך לומר שנבעי דרישה וחקירה מטעם שבאו להפסידה שהרי היא מודה. ורק מטעם עדי קדושין בעינן שנים מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים. והויא רק עדי איסור דלא בעי דרישה וחקירה משו"ה לא היו יכולין לחזור בהן כדין כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד כיון שכבר נגמר עדותם. אבל כיון שהיא הכחישה א"כ עדות באיש הויא וצריך דרישה וחקירה וכל זמן שלא חקרו אותם יכולין לחזור בהם שהרי היכא דבעי דרישה וחקירה לא נגמר הגדתם כל זמן שלא חקרו אותם. ובזה מיושב ג"כ הירושלמי שהביא הרשב"א בקידושין (דף מ"ג) דאמרינן האומר לשנים צאו וקדשו לי האשה. הן הן שלוחיו הן הן עדיו. והביא הרשב"א ירושלמי אמר ר' בון בר חייא נראין דברים בשקידשה בשטר אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו. אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קידשתו בכסף אינו כנוגע בעדותו וכתב הרשב"א ע"ז וטעם דר' יוסי לא הבנתי. ולפי דברינו מבוארים דברי הירושלמי. דהנה הרא"ש הביא בהשולח ירושלמי דאם עשה שליח צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים. הרי דצריך להחזיק בפני שני עדים אחרים מלבד השליח. והקשו המפרשים הא אמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו ונראה לתרץ דהנה אמרינן בגיטין (י"ז) שנים שהביאו גט ממ"ה אין צריכין שיאמרו בפ"נ ובפ"נ דמה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני. והנה התוס' פירשו הטעם דאין צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ אף דעיקר הטעם משום חששא דלא יהי' עדים מצוים לקיים. וא"כ הרי העדים ילכו ולא ימצאו לקיימם. ופירש הריב"א דכיון דהעדים אומרים שהבעל שלחם שוב לא חיישינן שמא החתים עדים פסולים. נמצא דעיקר נאמנותם שאומרים שהבעל שלחם. א"כ תקשה למה אמרינן מה אילו יאמרו בפנינו גירשה. אטו עדים צריכים למיגו דמשום הכי יהיו נאמנים לומר הבעל שלחם משום דמה אילו יאמרו בפנינו גירשה. הרי שני עדים אין צריכין למיגו

ונראה לי דהנה עיקר טעם הירושלמי דאין שליח עולה משום שנים משום דגדר עדות הוא רק כשמעיד על פלוני אבל על עצמו אין מועיל עדות. אף שאין נפקא מינה לו כיון דעל עצמו הוא אין אדם מעיד על עצמו. וכן כתב הרמב"ם (בפי"ב מהלכות טוען ונטען). דאם טען המערער שהשוכרים לא דרו בהבית ביום ובלילה אין עדות השוכרים מועיל להעיד שדרו ביום ובלילה. אף שאין הדבר נוגע להם כלל שהרי מיירי הרמב"ם היכא דנקיטי אגר ביתא בידייהו אעפ"כ אין יכולים להעיד מפני שהדבר תלוי בהם. פירוש ולהעיד אנו דרנו ביום ובלילה הוי עדות על עצמן. דגדר עדות הויא רק על פלוני. פלוני עשה הדבר. אבל לא על עצמו. ומשו"ה אין השליח נאמן להעיד על עצמו אני נעשיתי שליח דזהו עדות על עצמו. ומשו"ה שנים שבאו ממ"ה והביאו גט אין נאמנים כלל לומר נעשינו שלוחים. ומשו"ה אצטריך לטעמא דמה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי ל מהימני ואין הפירוש שנאמנים מטעם מיגו דכבר כתב הרמב"ן דהיכא דצריך עדות. והעדים אין נאמנים. אז אף מיגו לא יועיל שמטעם מיגו לא נעשו עדים. אלא הכונה דכיון דהם יודעים