לבוש מרדכי בבא קמא קיד

פסול הוא. וא"כ אין ראי' שחזקה מספק יקרא חזקה. שהרי במקוה ג"כ בודאי דפסולה המקוה אף שלא נודע. וצריך רק להתודע. חזקה מספק שלא נודע הספק לא הויא חזקה. וזהו שמביא ר"ע ראי' שבן גרושה וחלוצה כהן הוא ורק שצריך לפסול שאמרה התורה כשנודע פסולו אז נפסל שהרי בן גרושה וחלוצה פסולו בשנים ובע"מ פסולו ביחיד וכמו שנבאר:

דהנה לעיל ביארנו דעד כשבא להעיד אם בשעת מעשה לא הי' הדין דלא יקום כו' אז נאמן כבי תרי. ואם בשעת מעשה הי' הדין דלא יקום אז אין נאמן. והנה הש"ש בשמעתא ב' הקשה על דברי המ"מ (פט"ו מה' איסורי ביאה) דכתב הרמב"ם פנוי' שזינתה ואמרה בן זה בן פ' הוא אם אותו פ' כשר הרי הבן כשר. ואם אותו פ' ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה כמו שביארנו. אלא יהי' ספק ממזר עכ"ל הרמב"ם. וכתב המ"מ הטעם שאין האשה נאמנת לפסול ונאמנת להכשיר. דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר וספק ממזר מותר גמור לבא בקהל. אלא דרבנן גזרו והאמינוה בשל דבריהם. והקשה ע"ז הש"ש (בשמעתא ב' פי"ז) תינח בבתה. בה מאי איכא למימר אמאי נאמנת על עצמה לומר לכשר נבעלתי הרי אם נבעלה לפסול אסורה לכהן מן התורה. (ועי"ש בדבריו דהוי איקבע איסורא). ואמרתי לתרץ דהנה בספרי אמרינן (הובא בהגהת מיימוני בהלכות עדות פרק ה') לא יקום עד אחד באיש לכל ולכל לרבות להעלות לכהונה ולפסול. והיינו דאף דבכל התורה עד אחד נאמן באיסורין. היינו דוקא היכא דהעד לא בא לפסול הגוף. אז אף שבא לגרע ולהפסידו. כמו באמר לו אכלת חלב דמחייבו חטאת כיון דלגבי דידי' נמי הוי ספק לא מקרי עדות באיש רק עד איסור. אבל בבא להעיד על הגוף בזה בעינן דוקא שני עדים. ומשו"ה אמרינן פסול הגוף הוי היינו בהעידו עליו כהן הוא ממזר הוא. דהוי דיני הגוף. אבל העידו עליו שנתחללה בביאה לפסול. לא מקרי פסול הגוף דפסול הגוף לא הוי רק לגבי זה כמו חלל הוא. דהוי גוף אחר. אבל היא אם נפסלה. הוי רק פסול עלי' לכהן. דמשו"ה כתב הרמב"ם דאם אמר אשה זו זונה נאמן. (באופן דהיא לא הכחישתו. דבכה"ג לעלמא הוי עד איסור. דאילו אם היתה מכחישתו. הרי עדות באיש לחטאת הוא. שהרי מפסידה בזה שמעיד עלי' זונה היא. אבל היכא דהיא אינה מכחישתו בזה לעלמא הויא רק עד איסור). דזונה לא הויא גוף אחר ומקרא דלכל ולכל דמרבינן דעל דיני הגוף אין נאמן עד אחד. הויא רק באופן שהגוף אחר כמו כהן הוא ממזר הוא. חלל הוא. אבל מה שהיא נפסלה לכהונה. לא הוי גוף אחר רק פסול. לפי"ז מיושב קושית הש"ש דמאי מתרץ המ"מ דמשו"ה נאמנת לומר לכשר נבעלתי משום דהוי ספק ממזר דמותר מן התורה (אף באיקבע) דהתינח בבתה. בה מאי איכא למימר אכן לדברינו ניחא דהנה הטעם דכשבודקין אותה ואמרה לכשר נבעלתי. אף דהיכא דלא בדקנוה הוי ספק גמור. אעפ"כ מאמינין אותה הוא משום דעדותה הויא באיסורין ועד אחד נאמן באיסורין אף היכא דנוגע הדבר לעצמו כמו בספרה לה דנאמנת אף דנוגע לעצמה. וכדאיתא בתוס' (גיטין ב'). משו"ה הא דנאמנת ע"ע להכשיר שפיר הויא דהרי פסול של עצמה ל הויא פסול הגוף ועד אחד נאמן באיסורין. אבל להעיד על הבת אם כשירה היא או ממזרת הרי פסול הגוף הוי. ועד אחד אין נאמן בפסול הגוף. וא"כ איך נאמנת להעיד על הבת דהרי ילפינן מלכל ולכל דעדות הגוף אין נאמנת בשלמא ע"ע דלאו פסול הגוף הוי. נאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורין אבל על הבת איך נאמנת. לזה משני המ"מ דעל הבת נאמנת לומר לכשר נבעלתי. משום דפסול הבת לא הויא מדאורייתא דהרי ספק ממזר מותר מן התורה. ומדרבנן אסור. והימנוה רבנן בדרבנן. וזהו שמביא ר"ע ראי' דאם כדברי ר' טרפון, דכהן שהוא בן גרושה וחלוצה אינו כהן. ורק שהכשירה התורה כ"ז שהי' הדין דכשר לכהן. א"כ איך נימא דעד אחד אין נאמן להעיד שבן גרושה וחלוצה הוא נהי דאינו נאמן להעיד שהוא חלל. אבל להעיד שאינו כהן ע"ז לא שייך דיני הגוף. דזה אינו נאמן רק להעיד על הגוף. אבל להעיד שאינו כהן עי"ז יהי' נאמן. ע"כ דבן גרושה וחלוצה כ"ז שלא הועד עליו כהן הוא ורק דאמרה התורה כשיתודע אז נפסל. א"כ עדותו של העד אינו שאינו כהן אלא שבן גרושה וחלוצה הוא. וע"ז עד אחד אינו נאמן דעדות הגוף הויא:

. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב (בפי"ב מהלכות מעשר הלכה י"ז) ז"ל חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו. ואין צריך לומר ע"ה. ולפיכך ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן. והקשה הראב"ד ז"ל א"א אין דבר זה מחויב שהרי הנכנס לעיר. ואמר מי כאן מעשר ואמר אחד איש פלוני נאמן הקשו עליו בגמרא (ירושלמי) ועד אחד נאמן. אמר ר' יוחנן קל הוא שהקילו באכסניא מפני חיי נפש. עיין שם בדבריו. אכן לדברינו ניחא דהנה לכאורה תקשה כיון דקיי"ל חזקה אין אדם חוטא ולא לו. א"כ אמאי אין עד אחד נאמן בשארי דברים הא אין אדם חוטא ולא לו. ועכצ"ל דהיכא דבעינן עדות שם לא מהני חזקה אין אדם חוטא ולא לו. דזה הויא נאמנות וכיון דאמרה התורה בעינן עדים שנים. הרי לא האמינה התורה משום חזקה אין אדם חוטא ולא לו. ורק היכא דנאמן עד אחד ומטעם חשוד בעינן לפוסלו ע"ז אמרינן אין אדם חוטא ולא לו. ובזה מיושב בפשטות קושית הש"ך על זה דאמרינן (בסימן נ"ו) בחו"מ דהשליש נאמן. אפילו הכחישו אחד מהן. ואמר שלא עשאו שליש אלא גזל ממנו. ג"כ השליש נאמן מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו. והקשה הש"ך מדברי הרא"ש בתשובה אם לוי עומד בפנינו ובידו שטר שיש לראובן על שמעון ואומר ע"מ כן נתנו לו שאחזירנו לשמעון כי מחל לו ראובן. וראובן אומר שקר הוא אלא ממני נפל ומצאו צריך לוי להחזירו לראובן כו' עי"ש בכל דברי הש"ך. אכן לדברינו בפשטות ניחא. דהנה היכא דבעי עדות אז לא מהני חזקה אין אדם חוטא ולא לו. אבל עדות לא בעינן רק בב"ד. אבל הוא על עצמו יש לו נאמנות מדין אין אדם חוטא ולא לו. דכשהוא אומר ששליש הוא לתת לפלוני נאמן על עצמו. אבל אילו הי' הדבר ביד ב"ד. אז לא היו מאמינים שהרי ב"ד בעי עדות וחזקה אין אדם חוטא ולא לו לא הויא עדות. נמצא דזה הדין דשליש יכול ליתן באמרו ששליש הוא. הוא רק בפלוני שנותן לו ג"כ אומר בבירור כדברי השליש. דאז אין רשות ביד ב"ד למחות להשליש שלא ליתן דאין אדם חוטא ונאמן על עצמו אבל אי מי שהוא נותן לו אינו יודע. נמצא דהוא יסמוך רק על דברי השליש לזכות בממון אחר. כמו דב"ד בעי עדים להוציא ממון. ה"נ אסור לאיש לסמוך על דברי אחד וליקח ממון של פלוני. דהוא ג"כ אסור לו ליקח בלא שני עדים. וכיון דבעי עדים. בזה לא מהני חזקה אין אדם חוטא ולא לו. נמצא דבתשובת הרא"ש דמיירי ששמעון הודה שהוא אינו יודע. רק שסומך על דברי לוי. בזה שפיר כתב הרא"ש דלוי צריך להחזירו לראובן. היינו דשמעון יתחייב לשלם לראובן שאין לו להאמין ללוי שמחל לו דלפטור עצמו מהחוב צריך עדים. ואין לו לקבל השטר מיד לוי על סמך חזקה אין אדם חוטא ולא לו. דהרי בעי עדים. וכן השליש שאמרו שנאמן מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו. היינו דוקא שאין ביד ב"ד למונעו מלתת למי שאומר. אבל אם אח"כ יתבענו מי שהדבר שלו. ויאמר לו גזלת ממני חפץ ונתתו לפלוני. ע"ז דהויא תביעה בודאי יצטרך לשבע היסת. אבל זה לא יתחייב רק אחר שכבר נתן ודו"ק כי בזה מיושב כל קושית הש"ך שם. ואין בזה המקים להאריך

ולפי"ז מיושב ג"כ קושית הראב"ד איך כתב הרמב"ם דחשוד נאמן להעיד זה מעשר דאין אדם חוטא ולא לו. והרי בירושלמי אמרו דעד אחד מי נאמן. אלא קל שהקילו. אכן לפי הנ"ל דהרמב"ם מיירי במעיד על הפירות. דשם לא בעי שני עדים