לבוש מרדכי בבא קמא קיג

מקוה לבע"מ בדין דפסולו ביחיד. יהי' ג"כ שוים בדין דנמדד ונמצא חסר מאי ענין זה לזה

ונראה לי דהנה התוס' הקשו איך אמר אביי היא היא דאשתו זינתה בעד אחד והלה שותק דנאמן. והרי אין דבר שבערוה פחות משנים. ונראה לי לבאר טעם מחלוקת אביי ורבא. דהנה לעיל ביארנו דהיכא דעד אחד בא לחייב איש אז לא נתנה לו התורה נאמנות. אבל אם לא בא לחייב איש בזה נאמן. והנה היכא דבא ואמר טהרות של פלוני נטמא. הנה יש בזה דיני איסור והוי כעד אחד באיסורין. ויש לומר שמשום זה יהי' נאמן. או דנימא כיון דבזה שהעיד שטהרות שלו הם טמאים הרי הוא מפסידו בעדותו. והויא כעדות לעון ולחטאת. דהיינו כל שבא להפסידו דאינו נאמן. והנה מצינו הדין הזה גבי חטאת. דאם בא והעיד שאכל חלב בשוגג. נוכל לומר שיהי' נאמן כדין עד אחד נאמן באיסורין. ויש לומר כיון שע"י עדותו נפסד פלוני. שצריך להביא חטאת. הויא עדות לעון ולחטאת דאינו נאמן. ומצינו דאמר קרא. או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפילו אינו מכחישו ת"ל או הודע אליו מ"מ. הרי מצינו דאמרה התורה בכה"ג. שיש לדין זה לאיסור וגם לחטאת. מצינו שאמרה התורה שאם אינו מכחישו נאמן. ואם מכחישו אינו נאמן. והנה אביי סבר דבאמת העדות הוא באיש. שהרי מפסידו וע"י עדותו נפסלו טהרותיו. ומחויב הוא להביא קרבן ע"י עדותו נמצא דהוא מפסיד ע"י. והא דמהימן באינו מכחישו הוא דנתנה התורה כח לאדם. שיכול להאמין ע"ע עד אחד. והוא בשתיקתו מאמינו על עצמו. והא דאמרינן לא יקום עד אחד באיש. היינו דוקא היכא דלא האמינו. אבל בהאמינו על עצמו לחיוב נאמן. וזהו כדאמרינן ביבמות פ"ז דמייתי ראי' מאו הודע אליו דעד אחד נאמן באיסורין ודחי ממאי דמשום דמהימן דלמא משום דקא שתיק ושתיקה כהודאה דמיא. היינו דבשתיקתו עושהו לעדות. זהו סברת אביי ואולי מזה ילפינן ג"כ. דנאמן עלי אבא מועיל אף בלא קנין. אכן רבא סבר דהא דמהימן באין מכחיש העד. אין הטעם משום דשתיקתו הויא הודאה. אלא משום דבאמת עד אחד נאמן באיסורין. דילפינן מלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. אבל קם הוא לאיסורין ואף דהכא בא להפסידו. י"ל לרבא דלא שייך כאן לא יקום עד אחד באיש דזהו רק היכא שב"ד באו לחייבו שלא מרצונו ודעתו אבל הכא הרי גם לדידי' הוא ספק. ולגבי עצמו הרי הוא איסורין. דלגבי עצמו לא שייך לומר לא יקום עד אחד באיש שהרי כי היכא דלדידן מספקא לן אם נטמא הטהרות הכי נמי ספק הוא לבעל הטהרות וכיון דהאמינה תורה עד אחד באיסורין. הרי חיוב עליו להאמינו. אלא דנתנה לו התורה כח לומר אינו מאמינך. מדאמר קרא או הודע אליו. היינו דחזינן דאם יאמר אינו מאמינך. אז נעשה עדותו עדות באיש. אבל כשלא אמר תיכף אינו מאמינך. ממילא נשאר נאמנותו כדין עד אחד נאמן באיסורין. (ועיין ביו"ד סימן קכ"ז סעיף א' ברמ"א ודו"ק)

נמצא דמחלוקת אביי ורבא הוא בעד אחד שאמר נטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן. לאביי הטעם אף שהעד אין נאמן בעדות כזה בשתיקתו הוא עושה אותו לעד. שהתורה נתנה כח לאדם להאמין על עצמו לחיובא. (וכדאמרינן בזה בורר נאמן עלי אבא כו'). אבל רבא לא ס"ל דבשתיקתו עושה לעד. אלא רבא ס"ל דהיכא דאינו מכחישו אז נשאר נאמנותו כדין עד אחד נאמן באיסורין. דהיכא דלא אמר אינו מאמינך לא מקרי העדות באיש. ומקרי עד איסור. שהרי לגבי עצמו הוא עד באיסורין. נמצא דאביי לשיטתו שפיר אמר דאם אמר אשתו זינתה בעד אחד ושותק. ס"ל לאביי דמהימן אף דאין דבר שבערוה פחות משנים. הלא כל עדות באיש אין פחות משנים ואעפ"כ באמר לו אכלת חלב ושתיק מחויב. הרי דנתנה לו התורה להאמין. ושתיקתו היא האמינתו על עצמו. א"כ גם בדבר שבפרוה נאמן. אכן לרבא הא דנאמן באמר לו אכלת חלב. אין הטעם משום דבשתיקתו מקבלו על עצמו לעד. אלא הטעם דכשאינו מכחישו. ואינו אומר אינו מאמינך. אז נשאר נאמנותו מדין עד אחד נאמן באיסורין. א"כ היינו דוקא היכא דיש להעד נאמנות אבל בדבר שאין להעד נאמנות כגון בדבר שבערוה. אז אינו נאמן אם שותק שהרי לרבא שתיקתו לא הויא הודאה ורק דלא הויא הכחשה והכא בלא הכחשה. אין נאמן מדין דבר שבערוה

והנה פלוגתא דרבי טרפון ור' עקיבא במקוה שנמדד ונמצא חסר דר' עקיבא מטמא ור' טרפון מטהר הוא דר' עקיבא סובר העמד טמא על חזקתו ואומר לא טבל. ולכאורה אם הטמא הזה נגע בטהרות. איך מטמינן הטהרות נימא העמד טהרות על חזקתם. ועכצ"ל דכיון דכבר נפסק הדין דהטמא טמא. ממילא הטהרות טמאים ולא שייך לומר העמד טהרות על חזקתם שהרי נגעו בודאי טמא. כיון שאמרינן העמד טמא על חזקתו. ובשעה שמטמאינן הטמא. אין עומד חזקת הטהרות לנגד חזקת הטומאה. וא"כ תקשה איך אמרינן העמד טמא על חזקתו. ואדרבא נימא מקודם דיינינן על המקוה. ובשעה שנדין על המקוה. הרי אז אין עומד חזקת הטומאה כנגד ונפסק הדין דהמקוה שלמה. וממילא נימא שהטמא טבל במקוה שלמה שהרי כבר נפסק הדין דמקוה שלמה היא. קודם שעמד חזקת הטומאה לנגד. וצ"ל דלא דמי דאיך נימא דיינינן על המקוה ופסקנוה לשלמה. שהרי בשעה שטבל לא נולד לנו ספק. ועתה בשעה שנולד הספק הרי המקוה ודאי חסירה. ועתה אין לנו לדון על המקוה ורק על הטמא באנו לדון. וא"כ אמרינן העמד טמא בחזקתו. וזהו דקאמר בגמ' הרי חסר לפניך. פירוש על המקוה אין עליך לדון עתה. שאם הי' לנו גם עתה ספק על המקוה. הי' לנו לומר מקודם דיינינן על המקוה ונפסוק שהמקוה שלמה. וא"כ לא יגרע חזקת טומאה למקוה. דחזקת טומאה הוא על האיש מזה אין לפסול המקוה כמו דלא מגרעינן חזקת הטומאה של הטובל מטעם חזקת טהרות שנוגע בהן. מטעם דעיקר הספק באיש הטובל. הכי נמי עיקר הספק בהמקוה. אבל כיון דהרי חסר לפניך. פירוש א"כ על המקוה אין כאן ספיקות. ורק על הטמא נולד הספק. וא"כ העמד טמא על חזקתו ואין לומר דכ"ז שלא נמדד המקוה נפסק הדין דמקוה שלמה היא. ולא יוכל חזקת הטומאה לגרע. שהרי כ"ז שלא נולד ספק לא שייך לומר נפסק הדין. אכן ר' טרפון ס"ל דגם כ"ז שלא נולד ספק שייך לומר נפסק הדין היינו כיון דמן הדין הי' המקוה בחזקת שלמה. שהרי לא הי' לנו לפסוק שמא חסירה היא. זה גופא מקרי נפסק הדין דהמקוה שלמה. נמצא דהמקוה בחזקת שלמה קודם שבא האיש לטבול. א"כ לא יוכל חזקת הטומאה לגרע חזקת המקוה. כיון שכבר נפסק הדין דשלמה. ואף שלא נולד לנו ספק ג"כ מקרי נפסק הדין. וכמו דאין מגרע חזקת טהרת האוכלין את חזקת הטומאה של הטובל משום דכבר נפסק הדין. וע"ז מביא ר' טרפון ראי' מבן גרושה וחלוצה שעומד ומקריב ונודע שבן גרושה וחלוצה הוא שעבודתו כשירה. וס"ל לר' טרפון דגזיה"כ בבן גרושה וחלוצה הי' דכיון שכ"ז שלא נודע נפסק הדין דכהן הוא משו"ה עבודתו כשירה. הרי חזינן דאף שלא נולד לנו ספק. ג"כ מקרי נפסק הדין. וע"ז הביא ר' עקיבא ראי' אם נימא דטעם הכתוב דכל שנפסק הדין דכהן הוא. עבודתו כשירה. א"כ גם בבע"מ הלא כ"ז שלא נודע לנו מומו. הרי הי' הדין דכשר ולדידך דחזקה מספק מקרי חזקה. א"כ גם בע"מ יכשר. אלא ע"כ בבן גרושה וחלוצה דהכשירה התורה אין הטעם. משום דכל זמן שלא נודע פסולו נפסק הדין דכהן הוא. אלא אדרבא דבאמת בן גרושה וחלוצה כהן הוא. ורק שאמרה תורה בשעה שנודע פסולו לב"ד אז נפסל. וא"כ שייך שפיר לומר כ"ז שלא נודע לא נפסל וכהן כשר הוא. דהיכא דבעינן שיפסול בזה שייך שפיר דכל זמן שלא נודע עדיין פסולו כשר הוא. אבל בבע"מ דבאמת פסול הוא אף שלא נודע פסולו