לבוש מרדכי בבא קמא קיב

ודאי. ולא דמי להא דאיש ואשה שבאו והחזיקו עצמם לאיש ואשה, דהתם כל השלשים יום הם מחזיקים עצמם לאיש ואשתו. וכל שנתוסף יום אחד נתוסף בירור. שמה שהם עודם מחזיקים את עצמם בתורת איש ואשתו כדרך כל הארץ זה הוא בירור שבודאי המה איש ואשתו. וכשנוסף שלשים יום בירור הוי ודאי. אבל בעדות שהעיד פעם אחת. אחר שלשים לא נתוסף בירור מכפי יום הראשון. ובודאי דהא דכתב הרמב"ם דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק הוא תיכף בשעה שהעיד והדרא קושית הפני יהושע לדוכת' אמאי באמר האב בתי זו מקודשת אין נסקלת על ידו

ונראה לי ליישב קושית הפני יהושע דהנה טעם הרמב"ם דהאיסור עצמו בעד א' יוחזק. הוא מטעם דאמרינן לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. אבל קם הוא לשבועה. והנה לפי זה תקשה איך אמרינן גבי עד אחד מתוך שאין יכול לשבע משלם. ועיין במפרשים שפירשו דכל דאינו מכחיש העד בשבועתו נאמן כשנים. ואמאי הא עתה הוא לגבי ממון. ולגבי ממון אינו נאמן. אלא פשוט דכיון דעיקר העדות לאו לגבי ממון הוא. ע"ז יש לו נאמנות כשנים. דאמרה התורה לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם. אבל לשארי מילי קם. ולכל מה שהוא לא לעון ולא חטאת קם הוא כשנים שלא אמרה תורה שלא יקום אלא לעון ולחטאת. אבל לשארי מילי קם. ומהו פירוש קם שהוא כשנים. ומזה יצא מה שאמרו רבנן כל מקום שהאמינה נה תורה עד אחד הרי הוא כשנים היינו דילפינן ולכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם. אבל לשארי מילי קם והיכא דקם נאמן כשנים. נמצא דבאמת גם על האיסור עצמו שיוחזק בעינן עדות אלא דמשו"ה נאמן עד אחד. שגם עד אחד עדות הוא. שרק לעון ולחטאת עד אחד לא הוי עדות. אבל לברר אם הוא חלב או לא. דלאו לעון ולחטאת הוא קם. וכיון דקם נאמן כשנים דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד נאמן כשנים. דכיון דבשעת עדותו לא הי' לעון ולחטאת קם הוא כבי תרי. והנה כל זה אם נאמנות העד הוא משום דלאו לעון ולחטאת בזה ילפינן לעון ולחטאת הוא דאינו קם. אבל לשאר מילי קם כבי תרי. אבל באב שאמר בתי זו מקודשת. הרי עיקר העדות לעון ולחטאת הוא שהרי מלעון ולחטאת ילפינן כל שמחייבה. ומפסידה דבר מה. וגם דבר שבערוה הוא. ואין דבר שבערוה פחות משנים. נמצא דנאמנות האב אינו מטעם דילפינן לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם. שהרי לעון ולחטאת הוא. ודבר שבערוה הוי. ואין דבר שבערוה פחות משנים. ונאמנות האב הוי רק מטעם דאמר קרא את בתי נתתי לאיש הזה. ומזה ילפינן דנתנה התורה נאמנות לאב. נמצא דאינו מדין עדות רק מדין נאמנות א"כ כי הימני' רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימני'. כללא דמילתא היכא דבעת שהעיד העד הי' נאמן מטעם דאמר קרא לכל עון ולחטאת אינו קם עד אחד. אבל לשאר מילי קם. אז נאמנות העד מדין עדות כגון היכא שהעיד שחלב כליות הוא דע"ז נאמן מדין עדות. מדאמר קרא לכל עון כ' בכה"ג נאמן כשנים. אף שאח"כ לוקה עי"ז. וכמו דאמרינן מתוך שאינו יכול לשבע. והיכא דנאמנותו מטעם נאמנות לא מדין עדות. בזה לא אמרינן הוחזק האיסור דהיכא דלא הוי עדות אין לוקין ע"י נאמנות (והא דאמרינן גבי סוטה כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים. אף שהתם העדות לעון ולחטאת וגם דבר שבערוה הוי. שאני התם דכתב קרא ועד אין בה כל שיש בה הרי דקראה התורה עד והויא עדות. משא כ באת בתי דלא מצינו דקראה התורה להאב עד רק ילפינן שיש לו נאמנות ושלא ע"י עדות לא הוי הוחזק שילקה ויסקול עי"ז)

והא דכתב הרמב"ם (בפ"ט מהלכות נזירות) נהג נזירות ע"פ עד אחד ושתה יין ונטמא והתרו בו שנים לוקה. אע"פ שעיקר הנזירות בעד אחד. דהקשה הש"ש למה כתב דוקא נהג נזירות דמשמע אם לא נהג נזירות אין לוקה. ומזה הוכיח דבעינן דוקא הוחזק הדבר. ולדברינו שביארנו דהיכא דנאמן נאמנותו תיכף בשעת הגדה. ישאר הקושיא למה כתב נהג נזירות נראה לי ליישב ע"פ מה שישבתי במקום אחר דברי הרמב"ם שכתב (בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין ה' ט"ו) ז"ל הי' מקריב עמו בזבחים ואמר לו נתפגלו הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמא נאמן לא נחשדו ישראל על כך. אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו ואותן הטהרות נטמאו. אם הי' נאמן לו סומך על דבריו. ואם לא שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח. והנה לכאורה דבריו אלו סותרים לדבריו בפי"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב שכתב בהלכה ח' ז"ל מי שאמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק ה"ז נאמן והרי הן טמאות ואם הכחישו ואמר לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעידו שנים. והרי התם חולק ואמר בין נאמן לאינו נאמן. וכאן סתים דאם שתיק נאמן. ועי"ש בכ"מ ואמרתי דהרמב"ם בלשונו הזהב אנהירו לעיינין. דהנה התוס' בגיטין (דף נ"ד) גבי הא דאמרינן שם ת"ר הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו הי' עושה עמו בזבחים ואמר לו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן. אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן. מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן. רבא אמר כגון דאשכחיני' ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחי' ואמר לו. והקשה בתוס' בד"ה אמר אביי ז"ל הקשה ר"ת דהכא אפילו לרבא לא מהימן אלא משום שהי' בידו תחלה ובפ' האומר פליגי אביי ורבא באשתו זינתה בעד אחד והלה שותק ומשמע התם דתרוייהו מודו בא"ל עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן. וכן אמר לו עד אחד אכלת חלב ואע"ג דאין בידו עי"ש בתוס'. והנה שם בקדושין (דף ס"ו) גבי פלוגתא דאביי ורבא גבי אשתו זינתה בעד אחד והלה שותק דאביי אמר נאמן. ורבא אמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ואמר רבא מנא אמינא לה דתנן אמר ר' שמעון מעשה במגורה של דסקים ביבנה שהיתה עומדת בחזקת שלמה ומדדה ונמצאת חסירה כל טהרות שנעשו על גבה. ר' טרפון מטהר ור' עקיבא מטמא כו'. אמר ר' טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה וחלוצה שעבודתו כשירה אמר ר' עקיבא משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה. אמר ר' טרפון אתה דמית לבע"מ ואני דמיתי לבן גרושה ולבן חלוצה נראה למי דומה כו' התחיל ר' עקיבא לדון מקוה פסולה ביחיד ובע"מ פסולה ביחיד ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים כו'. האי בעל מום שפסולו ביחיד היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן. אלא דשתיק ודכותה בבן גרושה וחלוצה דשתיק וקתני מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה שפסולו בשנים. והקשה בתוס' בד"ה אמר ר' טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח. וז"ל וא"ת מאי משל הוא זה. הרי במשל אפילו נודע שפסול הי' בשעת עבודה אפ"ה עבודתו כשירה כדמוכח בסמוך מקרא ובכי האי גוונא גבי מקוה אם נמצא שמדידתו היתה תחלה בטעות טהרותיו טמאות למפרע אפילו לר' טרפון. ואומר ר"י דבתרתי פליגי כו' ופליגי נמי במקוה שטבל בה כהן ועבד עבודה ובאו עדים והעידו שהי' המקוה חסר קודם הטבילה ר' טרפון אומר כשירה העבודה מידי דהוי אבן גרושה וחלוצה ואהא קאי המשל עכ"ל התוס'. וכמובן תירוץ התוס' דחוק מאד דהרי לא נזכר מאומה בברייתא המחלוקת דהעידו שטבל במקוה חסירה. וגם לפירוש התוס' מה שהודה ר' טרפון לר' עקיבא הוא רק בהאי מחלוקת דהעידו שטבל במקוה חסירה. אבל במקוה שנמדדה ונמצאת חסירה. בזה לא מצינו שהודה ר' טרפון. א"כ הי' לנו לפסוק כר' טרפון כדקיי"ל בכתובות אין הלכה כר' עקיבא לגבי ר' טרפון. וגם בכלל הסוגיא קשה מאד אטו משום דדמיא