לבוש מרדכי בבא קמא קיא

סימן כח

סוגיא דאין הולכין בממון אחר הרוב. ויתבאר הרבה דינים בעד אחד נאמן באיסורין. ובדין שכתב הרמב"ם שהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק וילקה אח"כ ע"ז ויתבאר חילוק היכא דנאמן מטעם עדות או מטעם נאמנות ויבאר אי בעינן הוחזק שלשים יום. ויבאר אי אולינן במוכר שור בתר דעתא דמוכר או בתר דעתא דלוקח. וטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב

בדף מו גמרא המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אומר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. אמאי ונחזי אי גברא דזבין לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא. לא צריכה בגברא דזבין להא ולהא כו' רב אמר ה"ז מקח טעות זיל בתר רובא ורובא דאינשי לרדיא הוא דזבני. ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך ולא אזלינן בתר רובא. כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראי'. וכתב הטור בחו"מ (סימן רל"ב) ז"ל אבל אם המעות עדיין ביד הלוקח כתב הרמ"ה ז"ל לא מיבעיא אם רובא לרדיא זבני דאיכא רובא דמסייע לחזקת הממון דאמרינן הממע"ה אלא אפילו כי הדדי נינהו חזקת ממונא עדיפא והממע"ה. עכ"ל הטור. וכבר העיר בפרישה דלכאורה קשה אמאי קאמר הטור דוקא אם כי הדדי נינהו אז אין מוציאין מיד הלוקח אם לא נתן דמים. אבל אם רובא לשחיטה מוציאין מיד הלוקח. כיון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ומהני חזקת ממון אף נגד הרוב. א"כ אף היכא דרובא לשחיטה היכא דלא נתן הלוקח מעות לא יוציאו ממנו. שיאמר אני מן המועט שקונין לרדיא. ואין הולכין בממון אחר הרוב. ומה שתירץ הפרישה ז"ל אבל אם רובא לשחיטה זבני ס"ל דמוציאין מיד הלוקח המעות ולא מהני ליה החזקה כ"כ מאחר שכבר המשיך הבהמה אליו וקנהו בקנין. ומשו"ה קאמר דוקא אם כי הדדי נינהו. קשה דא"כ מנא לן דשמואל סבר בכל דוכתי אין הולכין בממון אחר הרוב. דילמא טעמא דשמואל דאין הולכין משום שכבר המשיך הבהמה ומסייע זה לחזקת ממון. אבל היכא דאין זה הטעם. כגון גבי רוב נשים בתולות נשאת. וגבי שור שנגח את הפרה דהוי חזקת ממון בלחודא מודה שמואל דחזקת ממון לא עדיף מרובא

ונראה לי ליישב דהנה הש"ש (בשמעתא ד' פרק ח') כתב לבאר מדוע אין הולכין בממון אחר הרוב ובדי"נ הולכין. וגם ליישב קושית התוס' בסנהדרין (דף ג') בהא דאיתא שם שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב כו' אזלינן בתר רוב הדיינים ומייתי שם בק"ו ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כ"ש וז"ל תימא דבריש המוכר פירות קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בק"ו מדיני נפשות. וכתב ע"ז השב שמעתא דבין בדיני נפשות ובין בדיני ממונות לא אזלינן בתר רובא. ודוקא ע"פ שנים עדים יקום דבר ולא רוב ולא חזקה והא דסוקלין על החזקות וכדאיתא בפ' עשרה יוחסין גבי בנה כרוך ע"ש. נראה לפי מ"ש הרמב"ם (פט"ז מהלכות סנהדרין) דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה. אבל האיסור עצמו בעד אחד הוחזק כיצד אמר לו עד אחד חלב כליות הוא זה. גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זהו לוקה. אע"פ שהעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל. ומשו"ה סוקלין על החזקות כיון שכבר הוחזק שזה בנה. הכי נמי משום הכי אזלינן בתר רובא בדיני נפשות כגון בבת שלש שנים ויום אחד דמתקדשת בביאה ואיסור אשת איש הוקבע ע"י הרוב דרוב נשים לאו אילונית נינהו. והו"ל אשת איש גמורה וכשהתרו בו מומתין כיון דכבר הוקבע האיסור. וכמו כן במכה אביו התם נמי משום דאיקבע איסורא ע"י הרוב שהוא אביו כו' ומשו"ה בהנך רובא דלרדיא זבנא אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דהתם בא הרוב אחר המעשה ולא איקבע מקודם אין דנין דין ממון ע"פ רובא. ובכה"ג היינו היכא דלא איקבע מקודם גם בדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא. ובדיינים דאזלינן בתר רובא היינו משום דגבי דיני ממונות נמי בדיינים אזלינן בתר רובא ומשום דהמיעט כמו שאינו וכמ"ש תוס' פרק המניח את"ד הש"ש. והנה עיקר יסודו שמשו"ה אמר הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק היינו כיון שכבר איתחזק האיסור. אזיל לשיטתו שבשמעתא ו' כתב ליישב קושית הפני יהושע שהקשה על דברי הרמב"ם (פ"א מאיסורי ביאה) ז"ל האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אע"פ שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהי' שם שני עדים שנתארסה בפניהם והקשה הפני יהושע הא ע"כ כבר הוקבע האיסור על פי האב לא"א קודם שבא עלי' אחר בזנות דאל"כ פשיטא דאין סוקלין דהא אין כאן התראה של האיסור דהא בחזקת פנוי' היא לגמרי וא"כ מ"ט דרב אסי דאמר סוקלין. ע"כ מיירי שכבר הוחזקה מקודשת קודם שבא עלי' אחר. וא"כ אמאי אין סוקלים. הא כתב הרמב"ם (פט"ו מסנהדרין) דאין צריך שני העדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. ותירץ הש"ש דהא דאמר הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק היינו דוקא היכא דהוחזק מקודם היינו שלשים יום. כמו שכתב, הרמב"ם (בפ"א מאיסורי ביאה) מי שהוחזק בשאר בשר דנין ע"פ חזקה זו כו'. וחונקין וסוקלין ע"פ חזקה זו. איש ואשה שבאו ממדה"י היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עלי'. א"כ הכי נמי הא דכתב הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק היינו בהוחזק שלשים יום. וכמו שכתב הרמב"ם פ"ט מנזירות. ז"ל נהג נזירות ע"פ עד אחד ושתה יין או נטמא והתרו בו שנים לוקה אע"פ שהעיקר הנזירות ע"פ עד אחד עכ"ל הרמב"ם. הרי דדוקא בנהג נזירות דאיתחזק. אז האיסור יוחזק בעד אחד. אבל אם לא אתחזק לא לקי ע"י אחר. ה"נ מה שכתב הרמב"ם. האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. ואם התרו בו אח"כ דלקי היינו בהוחזק שלשים יום. אבל אם לא הוחזק שלשים יום לא לקי ע"פ עד אחד. והא דסתם הרמב"ם בכמה דוכתי. הוא דסמך על מ"ש בהלכות נזירות. וא"כ ניחא הא דכתב הרמב"ם דאם האב אמר בתי זו מקודשת אין נסקלין על ידו מיירי דלא הוחזקה עדיין שלשים יום. דבכה"ג היינו היכא דלא הוחזק שלשים לא הוקבע האיסור את"ד הש"ש

אכן לפענ"ד דברי הש"ש מרפסן איגרא. דאיך מדמי הא דכתב הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כגון אמר עד אחד שחלב כליות הוא זה. ואכל אח"כ דלוקה. לדין דאיש ואשתו שבאו והוחזקו בעיר לאיש ואשה דהתם שייך שפיר לומר. דוקא בשלשים יום הוי חזקה דמה הוא החזקה שהחזיקו עצמם לאיש ואשה. ומה שמחזיקים עצמם שלשים יום זהו החזקה שסוקלין עלי'. א"כ כ"ז שלא נגמר שלשים יום חסר עדיין מקצת החזקה שהרי אמרינן דמה שהוא מחזיק עצמו תלתין יומין הוי חזקה אבל קודם שלשים יום הרי לא החזיק עדיין שלשים יום אבל בדין דאמר עד אחד שהוא חלב כליות איך שייך לומר שלשים יום. אטו כל השלשים יום הוא עומד ומעיד לפנינו חלב הוא. או שמפני עדותו שהעיד חשבנו כל השלשים יום חלב הוא. הוא בא ואמר חלב הוא והלך לו. ואיך יוכל להיות שבעת עדותו אין אנו מאמינים לו בודאי שהוא חלב ושלשים יום אחר שהעיד אז נאמינו. מה הוסיפו לנו בעדות אלו השלשים יום שעברו מעת שהעיד.. ממ"נ אם כשהעיד חלב הוא הי' נאמן בודאי הרי תיכף הוא נאמן ולמה לנו שלשים יום. ואם בשעת עדותו לא נאמינו בתורת ודאי שהוא חלב. מה יוסיף השלשים יום וכי משום שעבר שלשים יום משעה שהעיד נתברר א שהוא