לבוש מרדכי בבא קמא קי

העין לאו מדין שחרור הוא רק מדין חבלה שהרי במעוכב גט שחרור אין דין שחרור דהרי לאו כספו המיוחד לו הוא. ומשו"ה פריך שפיר השתא חבלי בי' אחריני כו' והוצרך לפרש דאתיא כמ"ד אין צריך גט שחרור. (וס"ל דלמ"ד אין צריך גט שחרור. כיון דאין מחוסר מעשה נעשה השחרור למפרע כמו בשור תם לר"ע. ורק למ"ד צריך גט שחרור. כיון דהדין הוא רק שב"ד יחייבוהו לשחרר לא אמרינן דנעשה השחרור למפרע וסוגיא דב"ק דאמרה דאכתי גברא לאו בר חיובא הוא למ"ד צריך גט שחרור לפי דברינו. עיין בתוס' המניח הנ"ל ולפי דברינו מיושב ודו"ק) אבל הרמב"ם דפסק כמסקנת הגמ' דאף שיש דין לשחררו אעפ"כ עדיין עבד גמור הוא. נמצא היכא דהפיל שינו וסימא את עינו גט על סמיית העין יש דיני שחרור. שהרי בשעה שסימא את העין עדיין עבד גמור הוא. וממילא משלם בעד העין מטעם דיני שחרור. דגזיה"כ הוא בשחרור תחת עינו ולא תחת עינו ושינו. ומשו"ה פסק הרמב"ם בהלכות עבדים דיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו. אלא דכל זה הוא דוקא אם לא בא בינתיים לב"ד אבל אם הפיל שן עבדו. ובא לב"ד וחייבוהו כבר לשחרר. א"כ הפקר ב"ד את הממון שלו הוי הפקר. דאחר ביאתו לב"ד כבר מעוכב גם שחרור הוא אף להרמב"ם. וכן מוכח מסוגיא דב"ק דכשעמד בדין כבר גברא בר חיובא. נמצא דבכה"ג יהי' הדין אף לדידן שאינו משלם דמי עין. שהרי סימא את העין אחר עמידתו בדין ונפקע ממונו בעמידתו בדין. וא"כ אין עליו דיני שחרור ורק מטעם חבלה. וכיון דמספקא לן אי חבלה לרב או לעבד. משו"ה הדין בכה"ג דאין משלם דמי העין ורק אם תפס לא מפקינן מיני'. ומשו"ה הרמב"ם בדיני חבלות דמיירי דכבר נעשה מחוסר גט שחרור שהרי זה לשון הרמב"ם בהלכה י"א שם כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו כו' לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו כו' דהרמב"ם מיירי שם מדיני חבלה והיינו בגווני דליכא דין שחרור כגון שיצא לחירות בינתיים מפני פסק ב"ד. בזה אין נותן לו דמי עינו. אבל בהלכות עבדים דמיירי מדיני שחרור. מיירי באופן דלא עמד בינתיים בדין. אז דיני שחרור הוא. ומצאתי במגדול עוז ת"ל כדברי ז"ל ואני אומר מ"ש שם פ"ד ז"ל כל עבד כו'. הנה עיניך רואות כי לשם מדבר במי שיצא לחירות מחמת שינו ואח"כ סימא את עינו שהי' כמעוכב גט שחרור בשעה שסימא את עינו. אבל בכאן מדבר שהפיל שינו וסימא עינו בשעה אחת או בזה אחר זה והתחיל זה עד שלא נגמר דינו של זה וזה פשוט עכ"ל. ולדעתי כונתו למה שכתבתי. ולפי"ז מיושב נמי מה שכתב הרמב"ם בהלכות עדות שאם העידו שהפיל שינו וסימא את עינו והוזמו משלמין להאדון דמי העבד ודמי העין. שהקשה הראב"ד הא לא מחייבינן ליה להרב רק אם תפס ואמאי ישלמו העדים. אכן לדברינו פשוט דמיירי שם הרמב"ם כגווני דמיירי בהלכות עבדים היינו שהעיד שלא בא לב"ד בינתיים דאז הדין הוא דמשלם דמי עינו מדין שחרור. ומשו"ה אם הוזמו משלמין. (ופליאה על בעל מגדל עוז. אחרי שהוא בעצמו פירש כן בהלכות עבדים אמאי לא משני ג"כ כאן בהלכות עדות כן)

ועתה נבוא לבאר דברי הרמב"ם שהתחלנו מה שהקשו עליו כיון שהוא פסק כרבא. בהכהו על ידו וצמתה וסופו לחזור. דאינו משלם אלא שבת. א"כ איך כתב בחציו עבד וחציו בן חורין דאם נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו הא בגמ' אמרינן דהיכא דכליא קרנא לא אמרינן וע"כ דמיירי בשהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור וכיון דאינו משלם אלא שבת הא שור אינו משלם שבת. ונ"ל דהנה הא דאמרינן דהיכא דלא כליא קרנא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. אבל היכא דכליא קרנא לא אמרינן. לכאורה הטעם פשוט דהם עשו ביניהם חלוקים על רווחים. שזה שירויח ביום של עצמו לעצמו ומה שירויח ביום של רבו לרבו. כל זה עשו חלוקה בהרווחות. אבל מה שמשלמין בעד דבר של זה. איך יקבל התשלומין האחר. היינו אם הזיק דבר השייך להעבד והרב איך יקבל הרב או העבד תשלומין של אידך דרק בהרווחות עשו חלוקות. אבל לא בעד זה שהוא תשלומין לא הרווחה. ולפי"ז יקשה איך אמרינן בנזק דהוי כליא קרנא לא אמרינן. דהנה לעיל ביארנו דתשלומי נזק שמשלמין בעד חבלת אדם אינו תשלום בעד הנזק ורק החיוב עין תחת עין הוא אלא דאמרה התורה לא תקחו כופר לנפש אדם. אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרים. נמצא דתשלומי נזק בחבלת אדם הוא רק כופר. ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דאין משלמין ע"פ עצמו דבעינן ב"ד לחייבו. וא"כ תקשה איך אמר בנזק דהוא כליא קרנא שהרי אינו משלם בעד החבלה ורק כופר הוא שחייבה התורה. והוי כמו הרווחה שהרויח היום ע"י שאבד דבר שלו האם נימא דכיון דההרווחה בא לו ע"י נזק. לא יהי' יום של רבו לרבו ושל עצמו לעצמו כיון דעיקר הדבר אינו תשלומין רק הרווחה הוי לן למימר יום של רבו לרבו. אלא דהא דביארנו דנזק בחבלת אדם אינו נזק רק החיוב שחייבה התורה. ומשו"ה לא הוי דמי קרקע. היינו רק בחבל בן חורין דאין דמים לבן חורין. והנזק לא הוי רק חיוב שחייבה התורה. אבל בעבד בודאי דהוי נזק ומשלם מדין נזק ככל הנזקין. ובודאי בהזיק עבד גם הרמב"ם מודה דמשלם ע"פ עצמו. וכדס"ל להרמב"ם דאם נגח תם עבדו משלם כשורו וחמורו. מעתה יפה מפרש דנזק הוי כליא קרנא. שהרי בעבד הוי תשלומין ממש בעד נזק שהזיקו

לפי"ז מיושב שפיר דהנה הגמ' שם הי' סבור כסלקא דעתך דגמ' דהיכא דיש דין לשחררו הוי תיכף בלא ב"ד מעוכב גט שחרור. א"כ הא דאמרינן עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואם נגחו שור יום של רבו לרבו של עצמו לעצמו. ע"כ למשנה ראשונה. דלמשנה אחרונה אינו עובד את רבו. ולא שייך חבלה לרב. וע"כ דמיירי למשנה ראשונה ולמשנה ראשונה הרי ישאר עבד. א"כ אם הזיקו השור הוי כשורו וחמורו. וא"כ שפיר הוי כליא קרנא. והיכא דכליא קרנא לא אמרינן יום של רבו כו'. אבל למסקנת הגמ' דאף למשנה אחרונה אף שיש עליו חיוב לשחררו. אעפ"כ כל זמן שלא בא לב"ד עדיין עבד הוא ועובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד. ונמצא הא דאמרינן נגחו שור יום של רבו כו'. הוא אף למשנה אחרונה. ובזה מסולקת תמיהת הראב"ד על הרמב"ם שפריך איך אמר הרמב"ם עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואם נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו הא הרמב"ם פסק כמשנה אחרונה וזה הדין אינו למשנה אחרונה אלא למשנה ראשונה. אכן לפי דברינו למסקנת דגמ' קאי גם למשנה אחרונה. אלא דאף שאמרינן דאף למשנה אחרונה עדיין עבד הוא. אבל עכ"פ למשנה אחרונה הרי לא ישאר תמיד אצלו ורק דלע"ע עדיין עבד הוא נמצא דאם באנו לדון על חבלתו מטעם נזק כשור לא נוכל. לחייבו שהרי הזיקו דבר שעומד לצאת ממנו. נמצא אף דבכל העבדים הנזק שמשלם בקוטע ידו. הוא כנזק שור וחמור דהוא נזק ממש מטעם תשלומין. אבל בעבד הזה החיוב הוא רק מטעם עין תחת עין. וכיון דהחיוב הוא מטעם עין תחת עין. הוא רק רווח כשארי רווחים ולא שייך כליא קרנא. ונמצא מיושב שפיר דברי הרמב"ם שכתב בסתמא נגחו שור. היינו שהזיקו. ואעפ"כ הוי יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו דכיון דעתיד הוא לשחררו אין חיוב הנזק מטעם תשלומין רק מטעם חיוב התורה ובחיוב דהוי כריוח ולא כליא קרנא אמרינן יום של רבו לרבו. יום של עצמו לעצמו ובגמ' דפריך אלא היכי דמי דלא כליא קרנא היינו לפי הס"ד דלמשנה אחרונה לא שייך כלל יום של רבו כו'. ולמשנה ראשונה הרי התשלומין מטעם נזק ממש דהוי תשלומין וכליא קרנא. אבל לפי המסקנא דאף למשנה אחרונה עבד הוא ותשלומי נזק הוי מטעם עין תחת עין בכה"ג לא הוי כליא קרנא ואמרינן יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו: