לבוש מרדכי בבא קמא קט

הי' סבור כיון דאין בידו לכופו לעבוד. שהרי אם יביאוהו לב"ד יפסקו שמחויב לשחררו לאו עבדו הוא ומקרי מעוכב גט שחרור ומסקנא לא ס"ל הכי. ובזה מיושב פליאת הגאון ר' ישעי' פיק שנרשם על הגליון דהך דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הוא מתניתין ביבמות. ובכן פליאה דמייתי משמי' דרב משרשי' עכ"ל. אולם ממתניתין ידע דליכא לאקשוי' שנוכל לומר דמתניתין כמשנה ראשונה דאין מחויב לשחררו מטעם פרי' ורבי'. וזה ידע גם המקשה דלמשנה ראשונה אף דלא נדע מי הוא הרב עכ"פ עבד הוא. ורק מרב משרשיא פריך דהוא בודאי קאי אף למשנה אחרונה. ועיקר חידוש דרב משרשיא על מתניתין הוא דאף לדידן דס"ל כמשנה אחרונה. ג"כ הדין דחולקין חלק אחד בגורן והי' סבר דכיון דיש דין לשחרר. כבר מעוכב גט שחרור מקריא. דהא דמחויב לשחרר הוא ודאי אף שהטעם משום הספק עכ"פ עתה החיוב ודאי ומשני הכי השתא. היינו דכיון דאילו הי' בא אלי' ויאמר עבד הוא אף שהי' עליו דין לשחררו. אעפ"כ אילו הי' בא ואמר דעבד הו' לא הי' נפקע העבדות דאף שיש דין לשחררו. כ"ז שב"ד לא פסקו הדין עדיין עבד הוא. לפי"ז סובר הרמב"ם דהא דפריך ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו. מאי לאו כמשנה אחרונה. הרי דלמשנה אחרונה כיון שדין הוא שמחויב לשחררו. מקרי גט שחרור. היינו לס"ד דמקשי ג"כ מכהנת. אבל הרמב"ם דפוסק כמסקנת הגמ' דאף שיש דין לשחררו. כ"ז שב"ד לא הפקיעו הממון עדיין עבדו הוא. משו"ה אף שפוסק הרמב"ם כמשנה אחרונה פסק דנותן חצי קנס לרבו שהרי עדיין עבדו הוא ורק שיש דין עליו לשחררו. (ואף אם ירצה מי להתעקש ויאמר הפירוש בגמ' דהטעם הוא בכהנת שנתערב ולדה. משו"ה הוי עדיין עבד שהרי יכול להיות שיבוא אליהו ויאמר שעבד הוא. ויפרש דעל דברים שספק הם יבוא אלי' ויברר אף אני אומר לו א"כ בכל עבד נמי כ"ז שלא פסקו ב"ד הרי יכול להיות שיעשה העבד סריס שלא יהי' ראוי לפרי' ורבי'. וא"כ יכול להיות שלא יבוא לידי כפי' כמו התם שיכול להיות שיבא אלי'. וראי' נראה לי לדברי מהא דאמרינן בגיטין מ' ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחררו לפלגא אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדי' לי אזל אקני' לבני' קטן כו' ואי נימא דתיכף כשנעשה חציו בן חורין נפקע הממון למשנה אחרונה. א"כ איך יכול להקנות מאי שייך קנינים על איסורים. לכאורה אם נימא דמעוכב גט שחרור אין חבלות להאדון אין שייך קנינים בו. ולא גרע מעבד מוכה שחין עיין בתוס' ד"ה מי איכא הרי דלמסקנא אף למשנה אחרונה לא נפקע. (כ"ז שלא בא לב"ד דב"ד יכולים להפקיר אם אינו ציית דינא). ומשו"ה יכול הי' להקנות ודו"ק)

וע"פ הנ"ל יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם (בפ"ה מהלכות עבדים ה' י"ד) ז"ל המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי יצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו וכן כל כיוצא בזה. והקשה הראב"ד ז"ל דבריו סותרים זה את זה שכבר כתב בהלכות חובל ומזיק שאינו משלם לו דמי עינו אלא אם כן תפס עכ"ל. והנה מלבד שקשה מה שדבריו סותרים זא"ז. הנה קשה שהרי דבריו הם נגד סוגיא דפ' השולח דמיבעיא לן אם מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס. ואמרינן ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבי' השתא חבל בי' אחריני יהיב לי' לרבי' חבל בי' רבי' גופי' יהיב ליה לדידי' דלמא כמ"ד אינו צריך גט שחרור ע"כ. הרי דלמ"ד צריך גט שחרור אין משלם דמי עינו והרמב"ם דפסק כמ"ד צריך גט שחרור איך כתב דנותן לו דמי עינו הרי מעוכב גם שחרור הוא. ולפי הנ"ל יתיישב דהנה לכאורה קשה דלפי הנראה מהאי סוגיא דלמ"ד צריך גט שחרור אין משלם דמי עינו ורק למ"ד אין צריך דאז תיכף בשהפיל שינו נעשה בן חורין גמור. א"כ איך אמרינן בב"ק מתקיף לה ר' זירא אימא סימא את עינו נפיק בעינו הפיל את שינו ניפוק בשינו סימא את עינו והפיל את שינו נפיק בעינו ושינו אמר אביי עליך אמר קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו. ולכאורה קשה ממ"נ אי מיירי למ"ד צריך גט שחרור. הרי אמרינן דלדידי' באמת אין משלם. ואי קאי למ"ד אין צריך גט שחרור כיון דאמרינן בגיטין דלדידי' תיכף בהפלת השן נעשה בן חורין גמור. מאי שייך למיפרך סימא את עינו והפיל את שינו נפיק בעינו ושינו. כיון דכבר נעשה בן חורין גמור למ"ד אין צריך גט שחרור. איך יפוק בעינו ושינו הרי בעת שהפיל עינו יצא לחירות. (עיין בתוס' המניח דף ל"ג ד"ה איכא ויש לפלפל). אך באמת אף דאמרינן שם בסוגיא דבב"ק דכל זמן שלא עמד בדין אכתי גברא לאו בר חיובא הרי דאף שעמד אח"כ בדין כל זמן שלא חייבו ב"ד קנסא לא יצא כלל העבד לחירות. אעפ"כ אם הפיל שינו וסימא את עינו ואף בב"א גזיה"כ דכשבאין לב"ד ב"ד מחייבין שחרור בעד חבלה הראשונה. ותשלומין דזהו דין של שחרור. שכמו שחייבה התורה שישחררו אם הפיל שינו כך חייבה התורה להרב שבעד דבר השני ישלם. דזהו גזיה"כ של שחרור תחת עינו ולא תחת עינו ושינו ואם ישחררו ולא ישלם בעד השני. נמצא דיוצא בעינו ושנו והתורה גזרה שיוצא בעינו ומשלם לו בעד נזק האחרון שחבל בו אף אם עדיין עבד גמור הוא

אכן לפי"ז יקשה מאי פריך שם בגיטין ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו. ואי אמרת חבלי בי' אחריני יהבי ליה לרבי' חבל בו רבי' יהיב ליה לדידי' מאי קושיא הא גזיה"כ הוא בשחרור. וזהו דין השחרור שבעד דבר הראשון יוצא ובעד דבר השני ישלם. אלא דכל זה הוא דוקא אם יש חיוב שחרור גם בעד דבר השני והיינו שאם הי' ב"ד רוצים לשחררו גם בעד דבר השני היו יכולים. נמצא דיש לו שני חיובי שחרור בעד השן וגם בעד העין בכה"ג חייבה התורה שחרור בעד הראשון. ותשלומין בעד השני. אבל אם בעד החבלה אין כאן דין שחרור שאם רצו ב"ד לחייבו בעד שחרור לא היו יכולים. נמצא דגזיה"כ של שחרור אין כאן ורק מדין חבלה. וע"ז צריך לעיין בדיני חבלות לא בדיני שחרור אי שייך לרב או לעבד. נמצא דאם הפיל שן עבדו שהוא מחוסר גט שחרור אם באנו לחייבו שחרור בעד השן לא נוכל שהרי לאו כספו המיוחד לו הוא. וא"כ דיני שחרור אין כאן ורק דיני חבלות ע"ז צריך לדון ע"פ דיני חבלות. משא"כ בהפיל שן עבדו גמור אף שמקודם סימא את עינו כיון דלא באו לב"ד דאכתי גברא לאו בר חיובא והוא עבד גמור. א"כ גם על הפלת השן. אף שהוא חבלה שני' ג"כ יש על זה שחרור שהרי גם בעת הפלת השן הי' כספו המיוחד לו ובשחרור אמרה התורה מגזיה"כ דתחת עינו ולא תחת עינו ושינו דבעד החבלה השני' ישלם. נמצא לפי דברינו היכא דהפיל שינו וסימא את עינו תלוי בזה אם נימא דכל היכא שביד העבד להביא הרב לב"ד לחייבו שישתחררו כבר מעוכב גט שחרור הוא. נמצא דתיכף בשעה שהפיל שינו כיון שהי' ביד העבד להביאו לב"ד ולחייבו שחרור והי' עליו דין לשחררו הוי מעוכב גט שחרור. נמצא אם באנו לחייבו חיוב שחרור בעד סמיית העין לא נוכל כיון שהוא כבר מעוכב גט שחרור משעת הפלת השן הרי בעת סמיית העין לא הי' כספו המיוחד ודיני שחרור אינו רק בכספו המיוחד. וצריך לשלם רק מדין חבלה. וחבלה במעוכב גט שחרור הוי לרבי' כיון דעדיין אדון הוא. בכה"ג לא ישלם בעד העין. אבל אם נימא דאף שיש דין לשחררו עכ"ז כ"ז שלא הביאו לב"ד עדיין עבד הוא ורק שיש דין לשחררו. נמצא דבשעה שסימא את עינו עדיין כספו המיוחד לו הי' ורק שהי' עליו חיוב לשחררו נמצא דגם על סמיית העין יש דין שחרור שהרי סימא עין עבדו המיוחד. ובשחרור הרי אמרה התורה תחת עינו ולא תחת עינו ושינו היינו שבעד דבר השני ישלם. ולפי"ז מיושב דברי הרמב"ם כמין חומר דבגמ' שהקשה מהפיל את שינו וסימא את עינו הי' סבור כס"ד דכיון דיש עליו דין לשחררו כבר מעוכב גט שחרור הוא. וע"כ בהפיל שינו וסימא את עינו הא דמשלם בעד סמיית