לבוש מרדכי בבא קמא קח

הוא של אב כו' אבל צער ובושת וריפוי הוא שלה. וכן נזק שאינה פוחתה מכספה הרי הוא שלה. נראה לי דהרמב"ם סובר שאם חיסר מעור בשרו עד שאינו חוזר. והוא שלא בפניו. כשקונין עבד לעולם. אם יש בו רושם או צלקת קצת. אף שלא בפנים משלמים פחות מעט. מכפי שאם הוא עבד שלם בלי שום חבלה. והרי משכחינן דאשתבח הכתוב וכל חבל לא אית בהון והא דאמרינן דסמפון בעבדים ליכא. דאי מומין שבסתר למלאכה קא בעי ליה. מאי איכפת ליה. היינו דמום לא הוי. ורק אונאה במקח. אבל עבד שיש בו מום הוא בזול מכפי שהוא בלא שום מום. אלא דזה הוא דוקא בקונה עבד לעולם לעמוד בכל עת. אבל נערה קטנה פחותה מבת י"א דאבי' אינה יכול למוכרה רק לשש שנים בזה אין משלמין פחות מפני צלקת קטנה דשימוש דשפחה עברית אינו מגרע צלקת קטנה. ואינו דומה ההקפדה שמקפידין כשקונין דבר לעולם. להקפדה כששוכרין דבר על משך. וס"ל להרמב"ם דזהו דפריך בגמ' שם בב"ק דאמר ר' יוחנן אפילו פצעה בבת קטנה של אחרים נותן הנזק לאבי' ופריך אפילו ר' אלעזר לא קאמר אלא חבלה דאפחתה מכספה. פירוש מכסף שיש לאבי' בה היינו שבידו למוכרה לשש שנים. אבל פציעה דלא אפחתה מכספה נהי דלא צריך לשלם כאילו היתה שפחה נמכרת בשוק. דהוי בכה"ג נזק. אבל הלא לאבי' דאין לו למוכרה אלא לשש שנים לו אין היזק בפציעה. דכשקונין על שש שנים אין מקפידין על צלקת קטנה. ואמאי נותן לאבי'. ומשני שפצעה בפני' דאפחתה מכספה פירוש דפצועה בפניה. זהו פוחת אף בקונה לשש. כיון שהמום ניכר. וזהו שכתב הרמב"ם ג"כ דנזק שאינו פוחת מכספה היינו מה ששמין כאילו נמכר בשוק. דזה אין מזיק למכירה לשש שנים. נזק זה לא שייך לו. ובזה מיושב קושית המ"מ שהקשה (בפ"ב מהלכות אלו) על שאמר הרמב"ם דאם חיסר כשעורה הוי נזק. דהרי בגמ' מוכח דלא הוי נזק אלא בפצע בפניה. אכן לפי הנ"ל ניחא דשם לא קאמר אלא מכספה היינו כסף שלה שהוא לשש. אבל באדם דשמין כאילו עבד נמכר בשוק לעולם. בזה אף צלקת קטנה פוחתו מכספו. וא"כ הדר קושי' לדוכתי' איך כתב הרמב"ם בחציו עבד וחציו בן חורין דאם נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. כיון דשור אינו משלם אלא נזק. וא"כ כליא קרנא. דכל נזק פוחתו מדמים ואמאי יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. הא היכא דכליא קרנא לא אמרינן

ונראה לתרץ דהנה הרמב"ם כתב (בפכ"א מהלכות עדות הלכה ד') ז"ל העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו. העידו שסימא את עינו ואח"כ הפיל את שינו והוזמו ונמצא הדבר הפך שהאדון הפיל את שינו. ואח"כ סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד וכן כל כיוצא בזה והשיג הראב"ד ע"ז ז"ל והוא כתב בהלכות חובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין עכ"ל. ותירץ הכ"מ ואע"ג שפסק רבינו (בפ"ד מהלכות חובל ומזיק) שהאדון אינו משלם אא"כ תפס העבד משלמין לו העדים שהרי הפסידוהו שאפילו יתפוס לא יועילוהו ודבר קרוב הוא לתפוס וכיון שכן משלמי ליה. ובזה אין מקום להשגת הראב"ד כו'. וכמובן תירוצו דחוק דהעדים לא חייבוהו. אלא שיועיל תפיסה. והם יתחייבו בודאי. ועוד הא הטעם דאם תפס העבד אין מוציאין מידו הוא משום דמספקא לן מעוכב גט שחרור אם החבלה שלו לרב או לעבד. ואם החבלה שלו לרב אז אין צריך הרב לשלם דהשתא חבלי בי' אחריני יהבי לרבי' חביל רבי' יהיב לדידי' כדאמרינן שם בגיטין. אלא משום הכי אמרינן דאם תפס העבד אין מוציאין מידו דדילמא הדין הוא דחבלה לעבד. והנה הא דעדים זוממין משלמין הוא רק היכא דהדין הי' לפי דיבורם שישלם ונפסק הדין. אבל אם מן הדין לא הי' מחויב לשלם ורק שעל ידי דיבורם גרמי שיבא ויתפוס זה כוי רק גרמא. וא"כ קשה איך שייך לומר בכאן שישלמו העדים אם הוזמו. אלא לענ"ד נראה דעל ספק לא שייך לומר נפסק הדין. והרי אין עדים זוממין משלמין אלא אם נפסק הדין והכא איך שייך לומר שב"ד פסקו הדין. שהרי ב"ד בעצמם אינם יודעין איך לפסוק. ועוד אם באמת הדין דחבלות לרב נמצא כשתפס העבד לא מן הדין הוא תופס רק משום שב"ד אינם יודעים הדין לגבות ממונו אם כן הוי רק כגזלן. וא"כ איך נגבה מהם יאמרו העדים דילמא הדין דחבלות לרב. א"כ אף אם הי' תופס לא מן הדין. וא"כ לא שייך לשלם כאשר זמם. דכאשר זמם לא שייך אלא היכא דזמם לחייב מן הדין. אבל לא מה שזמם לגרום שגזלן יתפוס בודאי דזה אין משלם כל זמן שלא תפס הגזלן. שכ"ז שלא תפס אין כאן דיני דגרמי. וכאשר זמם לא שייך רק היכא דמן הדין משלמין. נמצא דאי אפשר לחייבם מספק ושפיר הקשה הראב"ד איך מחייב הרמב"ם לשלם כיון דהוא ס"ל דאין מחייבין הרב לשלם ורק אם תפס העבד אין מוציאין מידו

והנה הרמב"ם כתב (בפי"א מהלכות נזקי ממון ה"ב) ז"ל המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו והחצי האחר ראוי ליתן ואין מי שיקחנו. והקשה הכ"מ ז"ל דברי רבינו ז"ל קיימין בשפחה שחצי' בת חורין אבל בעבד ודאי צ"ע שהרי כבן חורין הוא אלא שמחוסר גט שחרור. וזה מוכח בגמ' שם בפ' השולח דקא בעינן התם מעוכב גט שחרור יש לו קנס או לא ואמר ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וכו' מאי לאו כמשנה אחרונה פי' שהודו ב"ה שכופין את רבו לשחררו וכותב שטר על חצי דמיו כדי שלא יבטל מפרי' ורבי' וש"מ דיש קנס למחוסר גט שחרור ודחינן לא כמשנה ראשונה פי' שאמרו ב"ה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ועבד גמור הוא בחציו. וכיון דכתב רבינו דמעוכב גט שחרור אין לו קנס וקי"ל כמשנה אחרונה כמו שיתבאר בהלכות עבדים פ"ז האיך יהי' לזה קנס עכ"ד הכ"מ. ונראה לי לתרץ דהנה שם בגמ' בהשולח אמרינן איבעיא להו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא או דילמא כיון דמחוסר גט שחרור קנין כספו קרינא בי'. ת"ש דאמר רב משרשיא כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקין חלק על הגורן הגדילו התערובת משחררין זה את זה הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא קנין כספו קרינא בי' הכא לאו קנין כספו הוא כלל. והנה נבין החילוק שמחלק בין מעוכב ג"ש לנתערב ולדה בולד שפחתה משום דהתם אם יבוא אליהו ויאמר. בודאי דאין הכונה דמשו"ה לא מקרי רק מחוסר גט שחרור. משום שיכול להיות שיבוא אליהו ויאמר. היינו שמשו"ה הוי ספק עבד שהרי יכול להיות שיבוא אליהו ויאמר שעבד. בודאי דאין הכונה כן שרק הסבר הוא. דמשו"ה לא מקרי לאו עבד רק מחוסר גט שחרור. שהרי באמת עבד הוא ורק מחמת דלא ידעינן מי הוא. דהא באמת אין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב וע"כ רק הסבר הוא. והנה ביבמות אמרינן שם על מתניתין דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה והגדילו התערובות משחררין זה את זה. משחררין איבעי אין אי לא לא אמאי לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול אימא כופין אותן ומשחררין זה את זה. הרי דכהנת שנתערב ולדה מחויב כל אחד לשחרר. ולא אמרינן שלא נכופו לשחרר משום שמא יבוא אליהו ויאמר דכיון דאין יכולים לקיים פרי' ורבי' כופין אותן לשחרר זה את זה וא"כ מאי איכפת לן שזה שמחויב לשחרר הוא רק מדין ספק היינו מטעם שלא נדע מי הוא הרב. אבל אם הי' בא אליהו לא הי' מחויב לשחרר. כיון דעכ"פ אלי' לא בא ומחויב הוא לשחררו בודאי. מטעם זה שלא נדע לנו מי הוא הרב. וא"כ הרי הי' כבר בן חורין. אלא דמעוכב גט שחרור וצ"ל דנהי דמחויב הוא לשחררו מטעם דלישא שפחה אינו יכול היינו רק דין שמחויב לשחררו. אבל עכ"פ כן חורין לא הוי. וכ"ז שלא בא לב"ד ולא הפקיעו העבדות עדין עבד הוא ורק שיש דין לשחררו. ונהי דמעיקרא כשמביא רא' דכהנת שנתערב ולדה כולו שפחתה.