לבוש מרדכי בבא קמא קז

שבנערה אינו מטעם חובל. דזה ילפינן מעין תחת עין ומלא תקחו כופר דהויא דין על ב"ד שיגמרו החיוב וב"ד בעי עדים. אבל משפט הצער ופגם בנערה הוא ענין נוסף והוא חיוב שרמיא עליו התורה. וכיון דבזה לא מצינו שרמיא התורה על ב"ד משפטו ככל החיובים דבלא ב"ד הויא החיוב משו"ה משלה במודה ע"פ עצמו

ולפי"ז מיושב הקושיא שהקשה הראב"ד על הרמב"ם איך פסק דדמי קרקע כקרקע לגבי' שבועה והרי מחייבינן בתבעו חבלת בי שתים והוא משיב לא חבלתי אלא אחת. והוא דטעם דפטור בתבעו דמי קרקע מן שבועה. שהרי גם עתה עיקר מחייבו שבועה הוא התביעה וכמבואר אצלנו במקום אחר וגם עתה החיוב עליו לשלמו בעד ההיזק ותביעתו היא גם עתה לא הדמים שמחויב אלא החיוב שרמיא עליו התורה לשלם בעד הקרקע. נמצא דהיא תביעת קרקע. וכל זה היכא דהחיוב לשלם בעד הנזק אז הוה דמי קרקע. אבל בטענות חבלה דביארנו דאין החיובים מטעם נזק דהרי לא הזיקו. דאין דמים לבן חורין לדידן דפסקינן כרב חסדא נמצא דתבעו חבלת בי שתים. לא דמיא לתבעו חפרת בורות שיחין ומערות דהתם תובעו החיוב שמחויב לשלם בעד ההיזק לשלם לו דמי הקרקע. אבל הכא אינו תובעו דמי הגוף דהרי אין דמים לבן חורין. אלא דרמיא התורה עליו חיוב דמים אם חבל. נמצא דתובעו החיוב ולא דמי החבלה. נמצא דהתביעה ממון ולא דמי הגוף. ומשו"ה מחויב שבועה. ובזה מיושב ג"כ הקושיא שהקשה הראב"ד על הרמב"ם דאיך פסק דאם חבל לאחר מיתת בעלה נותן לה דמי ולדות דאף רבה לא קאמר אלא בגר. אבל בישראל כיון דיש יורשים צריך לשלם ליורשים. אכן לדברינו דהרמב"ם פסק דלא כרבה דכיון דאין דמים לבן חורין ולאו צררי נינהו לא זכיא בהולדות לא האשה ולא היורשים והיינו דאמר רב חסדא ליתא לבעל לא היינו אין כאן כלל דין דדמי ולדות. אלא נהי דאין כאן כלל דין דדמי ולדות. אבל החובל מחויב לשלם מטעם פצע תחת פצע. ואמרה התורה לא תקחו כופר לנפש רוצח. אבל בעד פצע תקחו כופר ומהו הכופר שישומו אילו היתה שפחה מה הי' שוה קודם שפצעה ומה שוה לאחר הפציעה. אף דלא הזיק לה שהרי אין דמים לבן חורין כך אמרה התורה שיהי' הכופר שישלם הפוצע כאילו היתה שפחה. ומה שפחת בה החבלה נמצא דצריך לשלם לה מדין חבלה דמי ולדות דזהו דמי ולדות כמה היתה יפה וכמה היא יפה. נהי דאם חבל בה בחיי בעלה אמרה התורה שישלם זה הפחת לבעל. אבל כי ליתא לבעל דאין כאן דמי ולדות חזר הדין דחבלה וצריך לשלם לה כמה היא יפה וכמה היתה יפה. אלא דכל זה היינו אם אין דמים לבן חורין דאז אין החיוב מטעם נזק רק מטעם כופר אבל לרבה דס"ל יש דמים לבן חורין. א"כ לא מצינו חיוב היכא דאין היזק. נמצא לרבה לטעמי' היכא דחבל בה לאחר מיתת הבעל אין משלם לה דמי ולדות שהרי תשלומי החבלה משום היזק הוא והכא לאו נזק הוא לה שהרי הולדות לא שייכים לה אבל לדידן דפסקינן כרב חסדא אין הטעם משום נזק. אלא דמחויב פצע תחת פצע. ורק כופר יש בכאן ומהו הכופר שרמיא התורה היינו דמים של החבלה כאילו היתה שפחה והפחת ישלם. נמצא דגם דמי ולדות ישלם לה מטעם חבלה. אלא דיש עוד סברא לומר דהא דמשלם חבלה כאילו היתה שפחה נמכר בשוק היינו בחבל אבר שלה. אבל בחבל אבר שאינו שלה בזה אין משלם לה ובחבל ולדות הרי לאו גופה נינהו. נמצא דלא חבל בה. רק בדבר אחר. נמצא דזה הדין אם חבל באשה אחר מיתת בעלה. דאז אין כאן דין ולדות רק מטעם חבלה. תליא אי עובר ירך אמו או לאו ירך אמו. אם עובר לאו ירך אמו לא חבל אבר שלה ואינו משלם לה דמי ולדות מדין פצע. ואם עובר ירך אמו חבל אבר שלה ומשלם לה מדין חבלה. נמצא דזה דאמר רב חסדא ליתא לבעל לא היינו דאין כאן דין דמי ולדות ודיני חבלה תליא אם עובר ירך אמו או לא ובזה מיושב מאי דפרכינן שם בגמ' (דמ"ג) גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות. והקשה בתוס' הא אמרינן ליתא לבעל לא. אכן לפי דברינו שם פריך אליבא דמאן דס"ל עובר ירך אמו. א"כ תפלוג בדמי ולדות מטעם חבלה. משו"ה הרמב"ם דפסק כרב חסדא דולדות לאו צררי נינהו ולא שייך דמי ולדות ליורשים ופסק עובר ירך אמו. משו"ה פסק דמשלם לה דמי ולדות מטעם חבלה):

**(לפי דברינו יתיישב קושית התוס' (בדף מ"ד) ד"ה נגיחה דלמה אצטריך בנזקין לחייב בבן ובת דמהיכי תיתי למיפטרי' אכן לדברינו כיון דגבי אדם לא נזק הוא. ורק כעין כופר. בשור לא הוי מחייבינן וגלתה התורה נגיחה לנזקין דאם שור היזק אדם ג"כ משלם כאלו הי' עבד נמכר בשוק ורמיא התורה עליו חיוב ודו"ק

)** סימן כז

סוגיא דהכהו על ידו וצמתה ידו. וסוגיא דמעידני באיש פלוני שהפיל שן עבדו וסימא את עינו. וסוגיא דגיטין דף מ"ב גבי חציו עבד וחציו בן חורין. ויתבאר אי חציו עבד וחציו ב"ח לדידן הוי כמעוכב גט שחרור. והרבה חילוקי דינים

בדף פו גמרא (ושייך לעניינא דלעיל). הכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור אביי אמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. ופסק הרמב"ם (בפ"ב מהלכות חובל ומזיק ה"ב) כרבא דאינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום. והקשה הלח"מ (בפ"ד מהלכות חובל ומזיק). דדברי הרמב"ם סותרים זה את זה דהרמב"ם כתב (בפ"ד מהלכות חובל ומזיק ה' י"ב ז"ל) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם או ציערו או שנגחו שור וכיוצא באלו. אם ארעו ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו. והנה בגיטין אמרינן (בדף מ"ב) נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת חורין איסורא לא קאמרינן. ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. אמאי הכי נמי לימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. שאני הכא דקא כליא קרנא. ואלא היכי דמי דלא קא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וסופה לחזור הניחא לאביי דאמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה שפיר. אלא לרבא דאמר אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום האי שור הוא ושור אינו משלם אלא נזק איבעית אימא כשהכהו אדם ואי בעית אימא מימרא הוא. ומימרא לרבא לא ס"ל ע"כ. הרי דלרבא לא יכול להיות הדין דנגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. א"כ הרמב"ם דפסק כרבא. איך כתב דנגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. ותירץ הלח"מ דהרמב"ם מיירי בנזק שאינו פוחתו מכספו. וכמו שכתב בפ"ב וכן לקמן וכן נזק שאינו פוחתו מכספו ומיירי הרמב"ם בגווני דאין פוחתו מכספו. והנה מלבד שתמוה אמאי לא ביאר הרמב"ם דמיירי דוקא בכה"ג היינו בחסרו מעור בשרו. ביחוד תמוה דאיך נימא דמשלם נזק שאינו פוחתו מכספו. דא"כ לא נזק הוא דמה הוא נזק ששמין כאילו עבד נמכר בשוק ושמין הפחת ואם אינו נפחת מאי ישומו. וק"ו הוא מהכהו על ידו אף דפוחתו עתה כיון דסופה לחזור פסק הרמב"ם דאין משלם נזק רק שבת. מכש"כ בנזק דלא אפחתי' מכספו כלל. ומה שכתב הרמב"ם בהלכה י"ד ז"ל החובל בבת קטנה של אחרים הפוחת אותה מכספה הרי