לבוש מרדכי בבא קמא קה

(בפ"ב מהלכות נערה בתולה) דהאומר פתיתי את בתו של פלוני משלם פגם וצער עפ"י עצמו, ונראה לי לומר טעם הרמב"ם, דהנה כפי שביארנו למעלה דאין דמים לבן חורין, א"כ אמאי משלם נזק, ומהו נזק דשמין אותו כעבד נמכר בשוק, כיון דבן חורין הוא א"כ לא הי' יכול כלל למכור את עצמו. א"כ לא הזיקו כלל מה שקטע ידו. שלא יוכל להמכר. שהרי אף אם הי' שלם לא הי' יכול למכור את עצמו. (ועיין בדברינו למעלה בסוגיא דנטל אבן או קורה של הקדש דעיקר דיני נזק לשלם הוא דוקא מה ששוה למכור. לא מה ששוה אצל הניזק. ובודאי אילו היו שמין בי"ד מה ששוה אצל הניזק הי' משלם הרבה יותר). ולא מיבעי לשיטת הסוברים דשמין כאילו הי' עבד כנעני נמכר בשוק בודאי דקשה. שהרי לא הזיקו בזה שהרי אינו עבד כנעני ואין יכול למכור את עצמו כעבד כנעני. אלא אף אם נאמר מפני הקושיא כשיטת הסוברים דשיימינן כאילו בן חורין נמכר בשוק לעבד עברי. ג"כ קשה שהרי בזמן הזה וכל ימים שאחר החורבן אין עבד עברי. שהרי אין יובל ובזמן שאין יובל אין עבד עברי. א"כ לא הפסידו בזה שקטע ידו שהרי בלאו הכי לא הי' יכול למכור את עצמו. וביחוד קשה הא דאמרינן בכתובות דפגם שמין כאילו הית' שפחה ואומדין לה מה שאדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח. וע"כ דשיימינן כשפחה כנענית (ומזה מוכח כשיטת הסוברים דנזק דשיימינן כאילו הי' עבד כנעני נמכר בשוק). וקשה הרי לא הזיק לה בזה. שהרי אבי' לא הי' יכול למוכרה להשיאה לעבד כנעני. שהרי בת חורין היא. ועכצ"ל דהא דמשלם נזק בחבלה אין הטעם כשאר נזקין דהטעם משום שמפסידו. אלא דבאמת חייבה אותו התורה עין תחת עין. אלא דאמרה התורה לא תקחו כופר לנפש רוצח. אבל אתה לוקח כופר לחבלות. ומהו הכופר כמו כופר של בן חורין שנהרג דאף דלא הזיק דבר של היורשין. שהרי לאו צררי וקנין היורשים הוא שהרי אין קנינים בבן חורין ורמיא התורה חיובים כופר שנשים כאילו הי' עבד הכי נמי רמיא התורה חיוב כופר שב"ד יקחו כופר בעד העין ומהו הכופר שנשים כאילו הי' עבד ונמכר בשוק כמה שהי' אז ההיזק זהו הכופר שישלם ואינו מטעם היזק רק מטעם כופר

ומעתה מה שכתב הרמב"ם שאין משלם בחבלה ע"פ עצמו אין הכוונה דקנס הוא ככל הקנסות דדין הוא שהודאתו פוטרת. דא"כ עדיפא הי' לו לרמב"ם להביא שאם הודה ואח"כ באו עדים פטור. והוא לא הביא רק שאם אין עדים אין משלם ע"פ עצמו. אלא דכונת הרמב"ם כן. דהנה רש"י כתב דאין השור נהרג ע"פ בעלים משום דמודה בקנס הוא והקשה התוס' בב"ק (דף מ"א) ד"ה ע"פ דהיכן מצינו דהריגת שור קנס הוא. ובפ"ק דסנהדרין נמי דאמרינן פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דאין אדם קרוב אצל ממונו ומה בכך יפטר מטעם דמודה בקנס. ונראה דהיינו טעמא דלא מחייב ע"פ הבעלים אפי' אם יהיו ב' כגון שור של שני שותפין ומעידין עליו משום דאדם קרוב אצל ממונו. דהא דאמרינן בסנהדרין דאין אדם קרוב אצל ממונו ה"מ כשבאין להעיד ג"כ על חבירו דמתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על שורו עכ"ל התוס' וכמובן תירוץ התוש' דחוק דכיון דאדם קרוב אצל ממונו א"כ איך יוכשר מטעם מגו אטו מי שהוא קרוב לאחד אם בעדותו יהי' ג"כ שייך אדם אחר שאינו קרובו נימא מגו דמהימן אהאי מהימן נמי אקרוב ואדרבה אמרינן בירושלמי. כתב שטר מתנה לשני ב"א והיו העדים קרובים לזה ורחוקים לזה אמר רבי יוחנן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עיין בר"ן גיטין דף ט'). ואף דבסנהדרין אמרינן מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן ופירש בתוס' וכן הוא ברש"י שם. דהיינו דהוי אמינא מתוך שנאמן על האחר יהי' נאמן גם על אשתו אבל לפי המסקנא הרי חזינן דלא אמרינן מגו. א"כ מאי חילוק בין קרוב גדול לקרוב קטן הרי חזינן דהיכא דיש פסול בהעדות אין מועיל מגו דמהימן אהאי. א"כ ג"כ בממון אם פסול הוא להעיד מטעם קרוב. א"כ איך יועיל מגו מה לי פסול רבא מה לי פסול זוטא. דע"כ דהאי קרוב אצל ממונו הוא ג"כ פסול התורה. ועיין עוד בגיטין (דף ט') דאמר רבא בשלמא עצמו לקני מידי דהוי אגט אשה אלא נכסים לא לקני. (פירוש דאנכסים אינו נאמן לומר בפני נחתם). ולא אמרינן מגו. ע"כ נראה לפרש דעת רש"י דיש שני מיני קנסות יש קנס דהוא קנס גמור ובו הויא הדין דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. ויש דבר דלזה לא הויא קנס שיפטור הודאתו רק דהוא דבר דבלא ב"ד לא נעשה החיוב ובעינן ב"ד לגמור הדין. למשל בהריגת שור נהי דלא הויא קנס שיפטור בהודאתו. אבל זה ברור דבלא ב"ד אין מחייבים אותו מיתה ובעינן דוקא ב"ד של כ"ג ולגבי זה מקרי קנס היינו דאינו כחיובי ממון דמעצמו נעשה החיוב כמו גבי נזקין דלא איברו סהדי אלא לשקרי וב"ד בעינן לכופו ע"פ העדים אבל לחייבו מעצמו הוא מחויב. אבל הריגת שור בעינן ב"ד. והנה הא דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי היינו דוקא בחיובי ממון דלא בעינן ב"ד לגמור החיוב רק לכופו לקיים מה שמוטל עליו בזה אמרינן אדם נאמן על עצמו. אבל דבר דבעינן ב"ד לגמור הדין בזה בעינן דוקא קבלת עדות והבעלים לא חשוב כב"ד רק כעד אחד והיכא דצריכין ב"ד לגמור הדין. בזה לא מועיל הודאת בע"ד. וזהו שכתב רש"י דאין נהרג ע"פ בעלים משום דמודה בקנס היינו כמו למ"ד מודה בקנס. ואח"כ באו עדים חייב. הרי דאין הודאתו פוטרת. ואעפ"כ במודה מפי עצמו פטור היינו משום דבעי אשר ירשיעון א'. ולכאורה מאי ראי' מאשר ירשיעון. נהי דבעינן שב"ד יחייבוהו דזהו הפירוש ירשיעון. אבל גם מודה מעצמו ירשיעוהו הב"ד. וע"כ דכיון דבעינן ירשיעוהו הב"ד בכה"ג לא אמרינן הודאת בע"ד דלגבי ב"ד בעי עדים שיגמרו הדין והיכא דבעינן לחייבו כפל בזה לא נחשב כלל אפילו כעד אחד. שהרי אין אדם מעיד על עצמו. ולא דמי להריגת השור דהוא ואחר מצטרפין להורגו דהתם עיקר העדות שהשור מחויב מיתה בזה נחשב כעד אחד. אבל היכא דהחיוב ע"ע בזה אף כעד אחד לא חשוב שאין אדם מעיד על עצמו בתורת עדות אף לחיובא ורק מטעם נאמנות מועיל במודה מפי עצמו. אבל היכא דבעינן ב"ד לגמור הדין דהיכא דבעינן ב"ד בעינן עדות בזה אין מועיל עדותו על עצמו אף כעד אחד. ובעינן דוקא שני עדים אחרים אבל הודאה לא שייך בכאן שיפטור בהריגת השור שהרי לאו קנס הוא

נמצא דיש שני מיני קנסות. יש קנס דהויא קנס גמור דהודאתו פוטרתו ואם באו עדים אח"כ ג"כ פטור שכבר נפטר מהודאתו. ויש מין קנס דהודאתו אינה פוטרתו אלא דהודאתו לא יכלה לחייבו דבעינן ב"ד לעשות החיוב. וב"ד לעשות חיוב בעי דוקא עדים. ואחרי שביארנו דהא דמשלם גבי חבלות. אין הטעם משום נזק שהרי לא קנס הוא כלל. אלא דהחיוב הוא עין תחת עין. אלא דאמרה התורה לא תקחו כופר לנפש רוצח. אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרים א"כ צותה התורה לב"ד שיחייבוהו כופר. א"כ הרי בעינן ב"ד לחייבו והיכא דבעינן ב"ד בזה אין מועיל הודאת בע"ד כמאה עדים משו"ה כתב הרמב"ם דאין משלם ע"פ עצמו. וזהו שמחלק הרמב"ם דנזק דהחיוב הוא עין תחת עין. וכן צער דזה ילפינן ג"כ מתחת וכן בושת דזה ילפינן מקצותה כפה דזה ג"כ הוא על ב"ד. אלו הם דברים שבזה אין מועיל הודאת בע"ד. (והא דמשלם בשת ע"פ עצמו יהיב הרמב"ם טעם משום דהודאתו בושתו בב"ד וע"ז אנו עדים). אבל שבת וריפוי דזה לא כתב קרא דין על ב"ד בזה רק כתב קרא שבתו יתן ורפא ירפא. א"כ הרי רמיא התורה חיובים עליו ולא גרע דין שבת וריפוי מכל חיובים שרמיא התורה. אבל נזק וצער דילפינן מעין תחת עין. וכן בשת דילפינן מקצותה את כפה. דזהו דין על ב"ד בזה לא מהניא הודאת בע"ד. ולפי"ז שפיר הא דקאמר הרמב"ם שאין מחייבין על ההודאה. ולא כתב רבותא יותר דאם הודה ואח"כ באו עדים