לבוש מרדכי בבא קמא קד

הסברא אינה מחוורת. שהרי ע"פ עצמו דאמר רבא דלא משלם כופר בבן חורין אפ"ה משלם דמים. ולגבי עבד דמים נמי לא משלם שלא בכוונה. ואי בבן חורין לא משלם חצי דמים. גבי עבד אמאי משלם חצי דמים עכ"ל. והנה בגמ' שם אמר רבה שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר. אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר איתבי' אביי המית שורי את פלוני או שורי של פלוני ה"ז משלם ע"פ עצמו מאי לאו כופר לא דמים. אי דמים אימא סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם ע"פ עצמו ואי דמים אמאי לא. אמר ליה יכילנא לשנויי לך רישא דמים וסיפא קנס. מיהו שינויא דחיקא לא משנינא לך אידי ואידי דמים מיהו בן חורין דמשלם כופר ע"פ עצמו והיכי דמי דאי אתי סהדי ואסהידו בי' דקטל ולא ידעי אם תם הוה אי מועד הוה ואמר מרי' דמועד הוא דמשלם כופר ע"פ עצמו. היכא דליכא עדים משלם דמים. גבי עבד שאינו משלם קנס ע"פ עצמו והיכי דמי דאי אתו סהדי ואסהידו בי' דקטל ולא ידעי אי תם הוה אי מועד הוה לא משלם ע"פ עצמו. היכא דליכא עדים לא משלם דמים. ומכאן הקשה הראב"ד דאדרבה מוכח דיותר סברא לחייב בבן חורין דמים והרמב"ם כתב לחייב בעבד. והנה באמת פירוש הגמ' תמוה מאד דמאי תלי אם אינו משלם קנס ע"פ עצמו אז אינו משלם דמים ובכופר דמשלם ע"פ עצמו גם דמים משלם ומאי ענין זה לזה. ונראה לי לפרש דהנה זה חזינן בכל מקום דרבה ס"ל יש דמים לבן חורין היינו כמו שבהזיק עבדו משלם הכא נמי בהזיק בן חורין מחויב לשלם. וכן ס"ל לרבה דיש קנינים בבן חורין. ומשו"ה ס"ל לרבה דאם חבל לאחר מיתת הגר זכיא איהי בולדות. וכן ס"ל לרבה בהחובל דשיימינן כבן חורין. ואביי הקשה ליה אלא כמאן כבן חורין מי אית ליה דמי. וס"ל לרבה דכיון דגלי התורה לשלם הנזק בבן חורין הרי גלתה התורה דיש קנינים בבן חורין. והנה התוס' פירשו החילוק שבין דמים לכופר כגון שמת המזיק דאין כפרה לאחר מיתה. ועוד י"ל נפקא מינה בין דמים לכופר דדמים יכול למחול וכופר אין יכול למחול. והנה אם נימא דהחילוק הוא בין כופר לדמים דאם מת המזיק אז פטור מלשלם. עכצ"ל דהיכא דיש חיוב כופר אז פטרה אותו התורה מחיוב דמים ורמיא עלי' רק חיוב כופר. ומשו"ה במת המזיק דלאו בר כפרה הוא היורשים פטורים מלשלם. שהרי התורה עקרה חיוב הדמים. אבל לפי תירוץ השני שהחילוק הוא בין כופר לדמים דאם מחל. דאם אינו אלא חיוב דמים אז יכול למחול. אבל חיוב כופר אין יכול למחול. א"כ אין צ"ל דהתורה עקרה חיוב הדמים היכא דחייבה התורה כופר. אלא אדרבה מלבד חיוב הדמים חייבה אותו התורה שמחויב הוא לתת כפרה. ומה הוא כפרתו הדמים שישלם. א"כ עשאה התורה את חיוב הדמים לכפרה אבל לא שעקרה התורה חיוב הדמים. וממילא במת המזיק אף דאין היורשים מחויבים לשלם מטעם כפרה. מחויבים דמים. וכל זה הוא רק אם כופרא כפרה. אבל אם נימא כופרא קנסא. אין סברא כלל לומר דחיוב הדמים עשאה תורה קנס שהרי הדין דכל זמן שב"ד לא חייבו אינו משלם וב"ד עושים החיוב ואם הודה מפי עצמו פטור. ואמאי פטור ישלם מטעם דמים. ואם נימא דכופרא קנסא ע"כ דעקרה התורה חיוב הדמים. ובעבד דחזינן דאין משלם ע"פ עצמו ע"כ דעקרה התורה חיוב הדמים. ורק חיוב קנס חייבה. ומעתה מבואר דברי הגמ' בטוב. דזהו דקאמר רבה בכופר דמשלם ע"פ עצמו היינו היכא דאמר מרי' מועד הוא הרי דכופרא כפרה ולא קנסא. נמצא דהא דחייבה התורה כופר. אין הכוונה שעקרה התורה חיוב דמים. אלא דאמרה התורה כשב"ד מחייבים להשור סקילה אז נעשה מחיוב דמים חיוב כפרה ג"כ. אבל כ"ז שלא באו עדים אף דאין עליו חיוב כפרה יש עליו חיוב דמים. אבל בעבד דאין משלם ע"פ עצמו א"כ ע"כ עקרה התורה חיוב דמים ורמיא עליו רק חיוב קנס. דזה אין סברא כלל לומר דבבאו לב"ד. וב"ד מחייבים קנס פוטרים אותו מחיוב הדמים. דאין סברא כלל לומר דב"ד פוטרים. וע"כ דהתורה פטרה בשעת מעשה ורמיא עליו רק חיובי קנס כדיני' דבעינן שב"ד יחייבוהו. משו"ה היכא דליכא עדים רק שהודה מפי עצמו פטור שהרי עקרה התורה חיוב דמים. וקנס בעינן אשר ירשיעון כו'. וכל זה הוא סברת רבה דסבירא ליה ולדות צררי נינהו ומשלמים להיורש משום שהזיק דבר שלו. אכן הרמב"ם ס"ל כרב חסדא דולדות לאו צרורות נינהו. והיינו דס"ל כאביי דהקשה בהחובל לרבה ואמר לו אלא כמאן כבן חורין מי אית ליה דמים. נמצא דלדידן דפסקינן אין דמים לבן חורין. אין סברא כלל לומר בבן חורין דמשלמין דמים ליורשים דאטו גוף האדם הוי של יורשיו דנימא כיון דהזיק להם דבר שלהם ישלם דהרי אמרינן כופר אין משלם אלא לאחר מיתה. א"כ הרי לא משלם להנהרג אלא ליורשיו. והחיוב הוא להיורשים והרי לאו צררי הוא דנימא הזיק דבר שלהם. וגם אף אם הי' החיוב להנהרג בעצמו ג"כ לא שייך דמים דכיון דבן חורין אין נמכר בשוק. א"כ אמאי ישלם בעד היזק הגוף הרי לא הזיק דבר הנמכר. ועכצ"ל דכופר לא הוי כלל חיוב דמים רק דחייבה התורה בכפרה. א"כ היינו דוקא היכא דיש דין כופר. אבל בתם דלא חייבה התורה כופר חיוב דמים לא הוי בבן חורין. וכל זה הוא בבן חורין. אבל בעבד דאילו לא חייבה התורה קנס הי' משלם דמים שהרי חמורו הזיק כדאמרינן דדמי ולדות משלם שור אם נגח שפחה מעוברת. ורק מדחייבה התורה קנס. ע"כ דעקרה התורה חיוב הדמים כמו שביארנו למעלה. א"כ היינו דוקא היכי דיש חיובי קנס אלא דצריך עוד ב"ד לפסוק בזה צריך לומר דבשעת נגיחה עקרה התורה חיוב הדמים כגון מועד בכוונה בלא עדים. אבל בתם דלא שייך גבי' כלל קנס לא מצינן דעקרה התורה חיוב דמים. משו"ה כדקאי קאי. בכוונה דנהרג אמרינן הביאו לב"ד וישלם לך. אבל שלא בכוונה משלם חצי דמים דכיון דחידוש הוא שחידשה התורה שעקרה דיני חיוב דמים בעבד אין לך בו אלא חידושו היינו דוקא במועד אבל לא בתם. ומשו"ה כתב הרמב"ם דתם שלא בכוונה משלם חצי דמים בעבד. אבל בבן חורין לא שייך כלל לשלם. לדידן דפסקינן דולדות לאו צררי נינהו היינו דאין דמים לבן חורין

וע"פ הנ"ל יתיישב קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם (בפ"ה מהלכות טוען ונטען ה"ב) דכתב הרמב"ם דדמי קרקע כקרקע נינהו לגבי שבועה ואם תבעו חפרת שתי בורות והוא משיב לא חפרתי אלא אחת אף שתובעו לשלם בעד היזק הקרקע והוי רק דמי קרקע אעפ"כ פטור משבועה. והקשה הראב"ד מתבעו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת דמחויב שבועה אף דאדם קרקע הוא. אכן לפי הנ"ל יתיישב. דהנה כתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות חובל ומזיק ה"ו) ז"ל הודה החובל כו' אבל אם לא הי' שם עדים כלל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובושת ובריפוי על פי עצמו לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועות היסת ולמה משלם אדם שלשה דברים אלו ע"פ עצמו שהשבת והריפוי ממון ולא קנס שאם לא יתן לו הרי חסרון ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו עכ"ד הרמב"ם. והשיג הראב"ד ז"ל לא ידעתי למה פטור מאלו והמ"מ הקשה דאמרינן בב"ק (דף ד') תני רבי אושעיא י"ג אבות נזיקין ד' שומרים וחמשה דברים דחובל וארבעה אבות השנויים במשנה. ור' חייא תני כ"ד וקא חשיב תשלומי כפל ואקשינן ר' אושעיא אמאי לא תני הני ואמר בממונא קא מיירי בקנסא לא קא מיירי הרי דר' אושעיא דתני חמשה דברים דחובל מיירי בממון הרי דממון נינהו אלו החמשה דברים ואמאי כתב הרמב"ם דאין משלם ע"פ עצמו. עוד הקשה מפ' אלו נערות דאמרינן האומר אנסתי ופתיתי בתו של פלוני משלם פגם ע"פ עצמו. ופגם היינו נזק והרמב"ם בעצמו פסק