לבב דוד צה

כ"ש בגט ישן שהוא נתן לה הגט דלא אמרינן דבטל אלא פסול דוקא. וכאן שנתייחד עמה ואמרינן שבעל וליכא הוכחה להפך הרי בטל הגט כשבעל שנתרצה שלא לגרשה. והקושיא דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא ליתא דהתם גילוי דעתא בלא מעשה והכא איכא מעשה דנתייחד עמה: ואח"כ ראיתי להר"ן ז"ל בסוף פרק הזורק בהך שמעתא דנתייחד עמה אחר שגירשה הביא דברי רבינו אלו וכתב עליו שדבריו תמוהין שהרי אין זה ק"י של כלום דבשמעתין איכא למיחש לקידושין ובנדון שלו ליכא למיחש להכי וכו'. וכמו שהביא בכ"מ וא"כ גם הוא ז"ל מבין שדברי רבינו במה שאמר אם הגט שנתן לה לידה כשנתייחד עמה נפסל הגט שמא בעל איירי שאחר שגירשה אח"כ נתייחד עמה וכמו שהבין הרב המגיד בדברי הרמב"ן בכוונת דברי רבינו כמש"ל. ומוכרח לומר דמפרשי דמה שכתב רבינו נפסל הגט הכוונה דאינה מגורשת מעתה בגט ההוא כיון שנתייחדה עמו שמא בעל לשם קידושין והרי היא אשת איש. ועל זה אמר שדבריו תמוהין שאין זה ק"ו של כלום דבכאן איכא למיחש שבעל לשם קידושין. אבל בנדון שלו לא שייך האי חששא שהרי עדיין לא גירשה- והרמב"ן גם הוא הבין דברי רבינו הנז' כמו שהבין הר"ן ובתחלה היה מבין שטעמא שאמר רבינו הרי אלו לא יכתבו משום גט ישן. וכיון שלא חילק רבינו בין נתייחד אחר הכתיבה לקודם הכתיבה. אמר לא נתברר לו דעתו של רבינו דודאי דמשום גט ישן הוא דוקא בנתייחד אחר הכתיבה. ומשום ק"ו אין ק"ו זה כלום דאזלינן בתר טעמא דבהך דנתגרשה הוא דחיישינן שמא בעל לשם קידושין ובהאי לא שייך וכמו שהשיג עליו הר"ן כנזכר ואחר כך אמר ואפשר שלא כיוון הרב אלא לחוש לפיוס דילמא נתפייס כשנתייחד עמה ובטל שליחותם דאז הק"ו אתי שפיר. ומה התם שגיטה בידה אמרינן כשנתייחד עמה נתפייס להיות עוד אשתו ובעל לשם קידושין כ"ש הכא דהוא אמירה בעלמ' דכשנתייחד עמה נתפייס ובטל השליחות כדי שתשאר אשתו וכן כתב הר"ן וז"ל ובודאי דלשמא פייס ובטל השליחות הוא דאיכא למיחש להכי אבל אין מקום לומר שיהא הגט בטל לגמרי וכן דעת הרמב"ן עכ"ל. ומדברי הר"ן שכתב וכן דעת הרמב"ן ז"ל משמע דמה שכתב הרמב"ן ומדינא ודאי דיש לחוש שמא פייס וכו' כוונתו להשיג על רבינו שאמר דהגט בטל וכמו דברי הר"ן וכיון שכן מה שכתב הרב המגיד על זה וז"ל ובאמת שכוונת רבינו אין לחוש לפייס בלבד ולהיותה ספק מגורשת שהרי כתב ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתייחד עמה אינו גט וכו' אין הכוונה דהרמב"ן יאמר שרבינו כך דעתו שהיא ספק מגורשת ולזה הוכרח הרב המגיד לומר שאין כן דעת רבינו שהרי כתב אינו גט. דאיך שייך לומר דהרמב"ן יסבור כך והלא רבינו אומר בפירוש דאינו גט. אלא הכוונה דודאי דהרמב"ן קא משיג על רבינו דאם משום פיוס הוה צריך שתהיה ספק מגורשת. ועל זה אמר הרב המגיד דאם משום פיוס לבד היתה ספק מגורשת. אבל כוונת רבינו דאין לחוש משום פיוס לבד שהוא כתב דאינו גט ויש לדון בדבריו וכו' לדעת כוונת רבינו והעלה שדעתו היה ללמוד פיסול הגט מדין ק"ו וביטולו מן הסברא וכו' דודאי חזר בו ואינו רוצה לגרשה. דלא כדעת הר"ן והרמב"ן דס"ל דלשמא פייס ובטל השליחות הוא דאיכא למיחש להכי אבל אין מקום לומר שיהא הגט בטל לגמרי. וצריך לומר דגם לדברי הרמב"ן והר"ן דס"ל דבודאי דלשמא פייס חיישינן והויא ספק מגורשת ולא פסול לבד ואע"פ דבהך דשמא פייס הוא פסול דוקא וכמו שמבואר בש"ס הכא שאני דהוא שקודם שעשה שום דבר אלא אמירה בעלמא נתייחד עמה איכא ספיק' דשמא בטל השליחו'

דין כ"ז אמר לעשרה כתבו וכו' ואפי' היה הכותב אחד משני העדים שחתמו בו והוא השליח שנתנו לה הרי זה כשר כתב הר"ן ז"ל הביאו מר"ן בכ"מ נראה דרפויי מרפייא בידי ותמהני וכו' כבר כתבתי לעיל בפ"ב דפשט דברי רבינו במה שאמר ומתיישבין בדבר מפני שהוא קרוב להיות בטל. לאו דרבינו מסתפק אם פסול או כשר. דזה אי אפשר לומר שהרי הוא כתב להדיא שהוא פסול אלא שאפשר להיות בטל שמסתפק אם מה שאמרו פסול הוא בטל. וא"כ יפה כתב רבינו דחתם סופר ועד כשר כיון דלפחות באומר אמרו שהוא פסול ליכא חורבה כלל כיון שפסל: ועל מה שכתב ולית לן למימר כיון דאנן מספקינן לן נפק לן חורבה דדילמא איכא דפשיטא ליה דבאומר אמרו כשר ונפיק חורבה לחתם סופר ועד ע"כ. אנכי איש צעיר לא הבנתי דבריו דמאי אית ליה לרבינו בהך דפשיטא ליה דכשר. והלא רבינו כתב דפסול דאף אם את"ל דכוונתו משום ספק מ"מ הוא פסק דפסול. ולדבריו שפסול כתב דחתם סופר ועד כשר דלדבריו לא נפק חורבה

ועוד הך דפשיטא ליה דכשר הוא ידע דאז חתם סופר ועד פסול ולא עביד כדבר רבינו דכשר

ועיין במש"ל שתמה על מר"ן שכתב ומ"מ נראה שלא הכשיר רבינו וכו' דמדברי רבינו שאפי' לכתחלה שפיר דמי וכו' וצ"ע ע"כ לשונו. עיין לעיל בפ"ב מה שכתבתי שם ודוק

שם אמר להם כולכם חתומו כולם חותמין ואם מנאן בין שמנה כולם בין שמנה מקצתן ואמר להן חתומו ה"ז כאומר להם כולכם חתומו וכו' כתב הרב המגיד איבעיא להו וכו' ומפני שלא נתבאר בגמ' באי צד הוא ככולכם אם במונה כולם אם במונה מקצתם כתב רבי' דבכל גוונא הוא כאומר כולכם: והנה רש"י ז"ל פירש הבעיא דאם המנין הוא כאומר כולכם וצריך כל המנויין לחתום . או דילמא כיון דלא אמר להו כולכם המנויין כתבו לא בעינן כולם ופירש במה שאמרו בש"ס אמרי לה להאי גיסא מנה כולהו אכולהו קפיד מנה מקצתייהו לא קפיד אלא מנויין השנים מהני מנויין חתמו למעוטי השאר שלא נמנו אתא ולא לכל הני מנויין איכוין שיחתמו כולם דאינם צריכים לחתום אלא שנים מהם. ולפ"ז דמ"ד מנה הוא ככולכם הוא בדמנה כולם ומ"ד מנה אינו ככולכם הוא בדמנה דהני קפיד וצריכין כל המנויין לחתום וזה הוא מ"ד מנה הוא ככולכם דהוא במנה מקצתן. אבל אם מנה כולם כיון דלא אמר כולכם לא הקפיד אלא לומר שיהיו בפניהם ולא שיחתמו כולם. וזה הוא מ"ד מנה אינו ככולכם ולפי זה מ"ש רבינו הרי זה כאומר להן כולכם חתומו הוא קאי על המנויין בין במנה כולן בין במנה מקצתן. ומשום דאיכא תרי לישני אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא פסק בכולהו דהרי כאומר כולכם חתומו וכמ"ש הרב המגיד שלא נתבאר בגמרא כנזכר.