לבב דוד צא

וכו' וסיפא בדפריש דהואיל ופירש שתי שנים ודאי לצעורה קא מכוין ואפי' מת אינו גט ע"כ משמע דמת הבן דסיפא דומיא דרישא דלא הניקתהו כלל וברישא דלא פריש הוי גט ובסיפא דפריש לא הוי גט ובודאי שזה החילוק אמיתי דלמאן דמפרש דברישא אפי' שלא הניקה כלל הוי גט היכא דפריש כמו סיפא דהוא לצעורה קא מכוין עכ"פ בעי שתצטער וכיון דנצטערה יום אחד ומת סגי. אבל לדברי רש"י דמפרש דלרבא דברישא בעי שתניק יום אחד הוא דהוי גט. א"כ בסיפא דלא הוי גט הוא אפי' התחילה להניק אותו משום דבעי שתי שנים שלימות וכמ"ש הוא ז"ל לעיל כנ"ל

דין כ"ב אמר לה זה גיטך וכו' עיין מ"ש הרב המגיד בפירוש דברי רבינו והרב מש"ל ז"ל בד"ה לפיכך וכו' תמה על רבינו והניח בצ"ע יעו"ש ונ"ל לתרץ שכוונת דברי רבינו כך שזאת אינה יכולה ליתן ליורשיו וא"כ אינה יכולה לקיים תנאה כדי שנאמר שהוא גט. ולא בטל הגט שהרי לא קבע זמן כדי שנאמר שכאשר יבא הזמן בטלו הגירושין. ועל זה מה שאמר הרי זו לא תנשא לזר עד שתחלוץ דהיינו שלא תנשא לזר כיון שלא קיימא תנאה והרי אגידא ביה וליבום נמי אינה יכולה שהרי לא בטל הגט לכן אינה יכולה להנשא לזר עד שתחלוץ: ומ"ש רבינו באמצע דבריו לפיכך אע"פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הוא קאי על מה שאמר ולא בטל הגט שהרי לא קבע זמן. דהיינו שלפי זה אע"פ שאבד הגט ונקרע קודם שימות לא נאמר בטל הגט כבר בחייו אלא כיון שלא קבע זמן לא בטל הגט. ואח"כ חזר לגמור דבריו הרי זו לא תנשא לזר אע"פ שלא בטל הגט עד שתחלוץ כיון שלא קיימה תנאה עכ"פ ודוק

דין כ"ד מי שנתגרשה על תנאי וכו' עיין בהשגת הראב"ד ומ"ש ה"ה ועיין בהל"מ ובמש"ל ז"ל דלפירוש הלח"מ כוונת ההשגה שצריך שתאסר על הראשון מפני שיאמרו העולם שהגירושין הם גירושין גמורין שסבורין שנתקיים התנאי והוי מחזיר גרושתו. דזה שאמר הראב"ד דמאן מוכח שלא נתקיים התנאי דהיינו מי יאמר להם שלא נתקיים התנאי: אבל המש"ל ס"ל כיון שברצון חכמים קידשה אף אם אח"כ עברה ובטלה התנאי לא סגיא בלא גט מהשני ואסורה לראשון משום שיאמרו מחזיר גרושתו. דהיינו לאו משום שסבורין העולם שנתקיים התנאי להכי אסורה לראשון אלא כיון שברצון חכמים נתקדשה לא סגיא בלא גט מהשני וכיון שהוא נותן גט וראו העולם שנתן גט יסברו שקידושיו קידושין. ולהכי נותן גט שגירושי הראשון היו גירושין גמורין ולכן אסורה לראשון משום שמא יאמרו מחזיר גרושתו. ולפי זה מה שאמר הראב"ד דמאן מוכח שלא נתקיים התנאי וכו' דהיינו דליכא שום גט דמאי דהחזירה הראשון הוא משום שלא נתקיים התנאי ולא הויא גרושתו דאפי' מאן דידע שהיה בתנאי בגט יסבור שנתקיים התנאי כיון שבידה לקיימו והרי מגורשת גמורה וכל זה משום שראו שהשני נתן גט כן נראה לפי דברי הרב ז"ל ואנכי ההדיוט נ"ל שלשני הפירושים לא אתו כך דברי הראב"ד ז"ל דאין משמעות מאן מוכח הוא מפני. הרואים אלא מהיכן אנו יודעים: ועוד שלפי דברי שניהם משום הרואים דלמה הראב"ד נקט חששא זו כדי שתהא אסורה לראשון הוה ליה למנקט דמשום חששא זו כדי שתצטרך גט מהשני שיסברו העולם שנתקיי' התנאי וא"כ חלו קידושי שני וצריך גט. ומשום זה נמי אסורה לראשון ולא כן עשה הראב"ד ז"ל . דלא דיבר אלא משום דאסורה לחזור לראשון ואח"כ כתב על כן אני אומר וכו' צריכה גט ואסורה לראשון: ועוד שלפי דבריהם שהוא מפני הרואים למה צריך לומר אבל אינו גט ליורשה וכו' והלא פשיטא דבר זה כיון שהוא מפני הרואים דווקא ועדיין היא אשתו ודאי שיורשה וכו' לכן נ"ל שודאי דברי הראב"ד כמו שהבין ה"ה ז"ל והכוונה דמאן מוכח שלא נתקיים התנאי בשעה שחוזרת לראשון שהוא מתירה לחזור לראשון. והרי יש בידה לקיים תנאה בכל שעה שתרצה. ואפש' שמא תקיים תנאה אח"כ והוו גירושין גמורין וא"כ אסורה לראשון משום קידושי שני דתפסי בה למפרע דהשתא לאו משום מחזיר גרושתו שלפי דברי הרמב"ם דאינה צריכה גט מהשני דלא הוו קידושין מאי מחזיר גרושתו איכא אלא דקא מקשה ליה דאע"ג דהשתא לא מקיימא תנאה והיא אגידא בבעלה ראשון אינה יכולה לחזור לו. דשמא תקיים תנאה והוי גט למפרע וקידושי שני הם קידושין וא"כ אסורה לחזור לבעלה ראשון וגמר דבריו ואמר על כן אני אומר וכו' אם נתקדשה לאחר צריכה גט ואסורה לראשון . דהיינו דצריכה גט משני שמא תקיים תנאה והוו קידושיו קידושין ואסורה לחזור לראשון משום מחזיר גרושתו . ואתי שפיר דגמר דבריו ואמר אבל אינו גט וכו' דהיינו אע"פ שאני אומר שצריכה גט משני ואסורה לחזור לראשון. מ"מ אינו גט אם מתה מאי דביני ביני שעדיין לא קיימה תנאה שכיון שמתה אי אפשר לה לקיים תנאה עוד. והרי הגט בטל למפרע והרי היא אשתו עדיין להכי יורשה ומטמא לה אע"ג שקבלה גט מהשני. ואסורה לזר בלא חליצה אבל אינה מתייבמת כיון שהיתה אסורה לחזור לו בחייו יאמרו שגרושת אחיו הוא מייבם. ולהתחייב עליה במיתת בית דין בהתראה דהיינו אף ע"ג שבאותה שעה שבא עליה היתה יכולה לקיים תנאה ולא הויא אשת איש מ"מ אם התרו בו שלא לבא עליה שמא לא תקיים תנאה והויא אשת איש אע"ג דהיא התראת ספק אפ"ה חייב עליה מיתת בית דין דהתראת ספק הויא התראה וכמו שפסק רבינו בפי"ו מהל' סנהדרין דהויא התראה ולא חלק עליו הראב"ד. ולפי זה שפיר מה שכתב הרב המגיד דלא עיין יפה בדברי רבינו וכו' דאיך אפשר לומר רבינו בזה שאינה צריכה גט מהשני שנתקדשה לו. וכן נראה מהטור בסי' קמ"ו שלאחר שכתב כמו דברי רבינו כתב דברי הראב"ד ולא פירש דבריו כיצד הם משמע דהוא כפשט דבריו. וגם מר"ן בב"י הביא מ"ש עליו הרב המגיד. ולא דיבר עוד כלל דמשמע דפשט דברי הראב"ד הוא כמו שהבין ה"ה ז"ל ודוק

פרק ט' דין ג' הלכה והניחתו בצדי רה"ר וכו' עיין במש"ל דהקשה לסברת התו' דס"ל דבעיא זו מיירי בדאמר לה מעכשיו וכו'. א"כ מאי ס"ל לרמי בר חמא וכו' ותירץ דרמי בר חמא ס"ל כר' יוחנן דאית ליה בר"פ האומר גבי האומר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום דהוי שיורא וכו' אבל בפירוש מעכשיו ולאחר שלשים יום פליגי אדרב ושמואל ע"כ. וקשה לי דאם כך כוונת התו' דרמי בר חמא ס"ל כר' יוחנן ולא בעו למילף מדרב ושמואל אלא