לבב דוד ט

לומר שאינן נקראים קטנים כיון שהם משונים. אלא הרי הם בחזקת גדולים. וכמו הבת דעלמא עבדינן להו. ונפקא מינה לענין דינא אם קידשן איש שאם הביאו שערות קידושיו קידושי ספק וצריכין גט מספק. דאם היה דנחשוב להו קטנים לאו קידושין כלל. וכיוצא איכא לענין דינא של הבת דנקראת גדולה מבת י"ב שנה ויום אחד ולענין שיתחייבו במצות שהאשה חייבת בהן כל שנת י"ג. אבל אינן חייבות במצות שהנשים פטורות עד שיגיעו לי"ג שנה ויום אחד. וכן אם קידשו הם אשה בשנת י"ג אין קדושין כלל דקדושי קטן לאו כלום הם. ודלא כמו שהבין הראב"ד בדברי רבינו עד שהשיג עליו שצריך שיבדקו אם יש להם סימנים אם לאו. דודאי דכך היא דעת רבינו שיבדקו אם יש להם סימנים אם לאו כמ"ש: ומעתה מה שתמה הרב אזדא לה. דכשיהו בן י"ב שנה ויביאו סימנים אינן מתחייבין אלא במצות שהנשים חייבין משום ספיקא דשמא נקבה. ואינן מתחייבות במצות שהאנשים חייבים עד שיהיו בין י"ג שנה כנ"ל

פרק ג' דין ב' נתנה לו וכו' ואם נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת מספק עד כאן. הנה בשני חלוקות הראשונות משום דכתיב כי יקח איש אשה ולא שתקח אשה לאיש וכמו שאמר רש"י ז"ל שם. ולפי זה אפילו היו מדברים מענין קידושין כיון שנתנה היא ואפילו אמר הוא וכח' ובחלוקה הג' שנתן הוא ואמרה היא כיון שאמרה היא ספק אם היא מקודשת משום דדמי לתקח אשה לאיש. וכמו שכתב רש"י ז"ל שם. וכתב הרא"ש ומיירי שלא דיבר עמה תחלה על עסקי קדושין דאילו דיבר עמה תחלה אפי' נתן לה בשתיקה מקודשת. ובשביל אמירתה לא גרע ע"כ. וכתבו בב"י סימן כ"ז בסתם ואחר כך כתב משם הרמ"ה וכל שכן אם ענה הבעל הן בשעת נתינה דהוו ודאי קידושין ואפילו אם אין עסוקין בענין קידושין וכתב מרן בב"י דטעמא דמסתבר הוא ע"כ. והכוונה דכשאומר הן הוי כאילו אמר הוא ואמירתה כמאן דליתה דמיא. דודאי דכ"ש משהיו עסוקים בקידושין ולא דיבר כלל דאפילו שאמרה היא לא גריעה דודאי דכך כוונת הרמ"ך מדכתבו הטור בסמוך לדבריו שהוא דברי הרא"ש. וטעם הרא"ש מבואר כנ"ל שלא כדברי הרב משנה למלך שכתב דסובר הרמ"ה דטעמא דמספקא לן בנתן הוא ואמרה היא היינו משום דהוא נתן בסתם ולא נודע אם לשם קידושין או לשם מתנה וכי אמרה היא הריני מקודשת לך בזה לא חש לדבריה ומ"שה כתב דהיכא דענה הן דמקודשת בודאי דאי טעמא משום דמספקא לן דכי בעינן כי יקח הוא שהאמירה גם כן יהיה שלו וכשאמרה היא לא מקרי כי יקח. א"כ כי ענה הן מאי הוי והלא על ידי אמירתה נגמרו הקידושין ע"כ. דודאי דאין זאת כוונת הרמ"ה. אלא כמ"ש ואמירתה כמאן דליתא דמיא היכא דלא בעי אמירתו. או היכא דענה הן דכאומר הוא דמי כמ"ש

ומעתה ליתא להקושיא שהקשה הוא ז"ל דודאי לפי דברינו הנז' דמה שלא הצריך באדם חשוב לומר היא תחלה הילך מנה ואתקדש לך. ואח"כ שיאמר הוא הרי את מקודשת לי בהנאה זו כדברי רבינו. משום דהוא כמו קידושין דעלמא שנתן הוא ואמר הוא. ולא בעי שתאמר האשה תחלה אני אתקדש לך. כיון דהוא אדם חשוב. הך הנאה דאית לה הוי כאילו הוא נתן לה משלו. והרי אמר הוא. דכל עיקר חידושא דהאי דינא הוא. דאע"ג שלא נתן הוא אלא נתנה היא והרי כתיב כי יקח איש אשה ולא שתקח אשה לאיש. אפ"ה הך הנאה דקיבלה ממנו הוי כאילו הוא נתן. וקרי בה שפיר כי יקח איש אשה ודוק

דין ד' וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת כגט ואינו כותבו אלא מדעתה. כתב הרב המגיד ושלא מדעתה הוא מחלוקת האמוראים שם. ופסק רבינו כפסק ההלכות שפסקו שאינה מקודשת ע"כ. שההלכות פסקו כרב פפא ורב שרביא. דאע"ג דאוקמוה הכא בשטרי פסיקתא הא אוקמוה בפ' הנושא בשטרי אירוסין ממש. דהיינו שבפ' הנושא על האי דאמר רב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו'. הן הן הדברים הנקנים באמירה. קא בעי בש"ס שם דברים הללו ניתנין ליכתב או לא. דהיינו דאי אמרינן לא ניתנו ליכתב לא ליטרוף ממשעבדי. והשיב לו לא ניתנו ליכתב וקפריך עליה ת"ש אין כותבין שטרי אירוסין אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. הא מדעת שניהם כותבין. מאי לאו שטרי פסיקתא . דהיינו אלמא ניתנו ליכתב. ותירץ לו שטרי אירוסין ממש. כדרב פפא ודרב שרבייא וכו'. הרי דבפ' הנושא אוקמה לה שטרי אירוסין ממש. להכי פסקו כרב פפא ורב שרביא: הנה לפי זה שטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב. והוא מה שכתב רבינו בפ' ו' מהלכות זכייה דין י"ז שדברים אלו לא ניתנו ליכתב לפיכך אינם כשטר עד שיטרוף בהן ע"כ. והכוונה שבשטר שיכתבו על זה אינו טורף. שהוא מפרש שמה שאמרו לא ניתנו ליכתב הכוונה שאין כתיבתן עושה שטר לגבות מן המשועבדים. אלא אצל בני חורין. ומשום הנאת איחתוני משתעבד באמירה דווקא. ולא אצל המשועבדין וכמ"ש שם הרב המגיד ז"ל. שבודאי כיון שנשתעבד אצל בני חורין ודאי שדרכם לכתוב שטר על זה לראיה. וכיון שדרכם לכתוב שטר משום שיעבודם אצל בני חורין. כתב רבינו בפ' כ"ד מהל' מלוה דין א' אין כותבין שטר אירוסין ונישואין ושטרי אריסות וקבלנות וכו' אלא מדעת שניהם. שהרי איכא שיעבוד בהם לזה על זה וצריך שיהיה מדעת שניהם. וכתב שטרי אירוסין עמהם כמו שנזכר במשנה. ואע"ג שלדעתו שפסק כרב פפא ורב שרביא. הם מוקמי לה בשטרי אירוסין ממש כנ"ל מ"מ ודאי דלא גרע שטרי פסיקתא מהנהו אחריני דקתני במתני'. ונקט לשון המשנה שטרי אירוסין דזה פשט הלשון שהוא שטרי פסיקתא כמו הנך אחריני דטעם אחד להם. ולא משום שצריך דעת מקנה דמקיש הויה ליציאה. ומה שכתב שם ה"ה ופירוש שטרי אירוסין שטרי פסיקתא וכו'. אין הכוונה דכך יפרש לה רבינו אלא נקט שטרי אירוסין במקום שטרי פסיקתא. שזה הלשון מוזכר במשנה ופשטיה הוא כך. ואף ע"ג דלא מפרשי לה הכי לדעת רב פפא ורב שרביא. מ"מ גם שטרי פסיקתא לא גרע מהנך אחריני: ועוד נראה לי עיקר שרבינו סובר שודאי שטרי אירוסין דקתני מתני' הוא שטרי פסיקתא. וכוונת ההלכות כיון שבפ' הנושא אמרו לא שטרי אירוסין וכדברי רב פפא. משמע דהש"ס ס"ל כהך דרב פפא ורב שרביא. להכי קא מתרץ ליה כמו שמפרשי בקידושין לדעת רב פפא ורב שרביא. ומה שס"ל הש"ס כרב פפא וכרב שרביא משום