לבב דוד י

דטעמם עיקר דקא מקשי ויצאה והיתה. דמקיש הויה ליציאה. שודאי שהש"ס היה יכול לתרץ כמו דעתו של רבינו. שאפילו שנאמר שהוא שטרי פסיקתא ליכא הך דקא פריך הא מדעת שניהם כותבין. דכתיבה דאמר תנא לאו לענין ליטרוף ממשעבדי. אלא מבני חרי שאפי' הכי אין כותבין אלא מדעת שניהם. כמו הנך אחריני דקתני להו במתניתין. אלא הש"ס תפס כמו שמפרשי לה בקידושין לדעת רב פפא ורב שרביא. בתורת דחייה דווקא. ולאשמועינן דהלכה כרב פפא ורב שרביא. להכי ההלכות פסקו כמותם. וזה מה שכתב הרב המגיד שם על דברי רבינו שפי' שטרי אירוסין הוא שטרי פסיקתא

ותדע שהיה יכול הש"ס לתרץ דאע"ג שהוא שטרי פסיקתא אה"נ דלא ניתנו ליכתב כדי לטרוף ממשעבדי. דאע"ג דהיה דרכם לכתוב שטר זה על זה לראיה. וזה דקתני מתני' דאף שטר כהאי גוונא דאין טורף ממשעבדי. אפ"ה אין כותבין אלא מדעת שניהם. וכדברי רבינו הוא ממה שרבינא הוא דקא מבעיא לה להאי בעייא אי ניתנו ליכתב: ומאי קמיבעיא ליה והא ס"ל דכתבו שלא לשמה מקודש' ולדעתו מפרש לשטרי אירוסין דהוא שטרי פסיקתא. וקתני אין כותבין אלא מדעת שניהם. הא מדעת שניהם כותבין. אלמא ניתנו ליכתב. וכמו שהקשו שם התוספות בד"ה רבה ורבינא והניחו בתימא. דהשתא ניחא דודאי סבר רבינא דאע"ג דקתני דמדעת שניהם כותבין לא תפשוט הבעיא דהוא קמבעי הכי אם הוו כשטר שיש בו קנין וטורף ממשעבדי. אלא דסתמא דש"ס הוא דקא פריך מינה מדאמר דמדעת שניהם כותבין. אלמא ניתנו ליכתב לטרוף ג"כ. כיון דבאמירה קנו כמו דין קנין.. וקאמר דמדעת שניהם כותבין קס"ד לומר כדין שטר שיש בו קנין. והוה מצי לדחות לו שאע"פ שכותבין אינו טורף ממשעבדי אלא מבני חרי כדעת רבינא. אלא דניחא ליה בהאי דיחוייא דהוא שטרי אירוסין לאשמועינן דהלכה כרב פפא וכרב שרביא וכמש"ל: והשתא לא יוקשו הנך קושיות דכתב הרב הלח"מ | יעו"ש כן נלע"ד ודוק

דין ה' ואם קידש בביאה וכו' והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה. כתב הרב המגיד וכתב רבינו מסתמא דעתו על גמר ביאה נראה שנתכוון לדעת בעל ההלכות שכתב דעתו על גמר ביאה היכא דאמר לה התקדשי לי בביאה סתם אבל אם פירש ואמר בתחלת ביאה הויא מקודשת בתחלת ביאה ע"כ. פירוש מדאמר רבינו מסתמא דעתו על גמר ביאה נראה שנתכוון לומר דאם פירש ואמר בתחלת ביאה הויא מקודשת דזה רבינו קא דייק מדאמרו שכל הבועל דעתו אגמר ביאה. דמשמע כיון דהכי דעתו לא הויא קידושין עד גמר ביאה. ומשמע דאם פירש דעתו דליקני בתחלת ביאה מקודשת הויא מקודשת כתחלת ביאה. ולא משום הקושיא של התוספות דבפרק הבא על יבמתו דף נ"ה הוא דקעבד רבינו הכי אלא מדיוקא דש"ס הוא דעבד הכי כמ"ש. ומ"ש הרב המגיד שנתכוון לדעת בעל הלכות. הכוונה דחילוק כזה עביד בעל ההלכות משום קושית התוספות. אבל לרבינו משום קושית התוספות הוא דכתב בפרק עשירי דהבא על ארוסתו אחר שקדשה משיערה בה קנאה וכדעת ההלכות שהקשה קושיא הנז' ותירץ לה הכי. וכמו שכתב שם הרב המגיד שהוא כדעת ההלכות. דודאי דאם מה שאמר רבינו מסתמא וכו' דדייקינן דאם פירש דבתחלת ביאה הוא מקדש. דמקודשת בהעראה. הוא משום קושית התוספות הנז'. א"כ מנין לו לרבינו לומר בפ' עשירי כנזכר דהבא על ארוסתו אחר שקידשה משיערה בה קנאה וק"ל

דין ו' הדברים שיאמר האיש כשיקדש וכו' הרי את ארוסתי וכו' הרי את זקוקתי וכל כיוצא בהן הרי זו מקודשת ע"כ. כתב הרב המגיד ודע שאלו הלשונות מועילין והוא שתהא האשה מכרת בהן. ואף ע"פ שאינו מדבר עמה על עסקי קידושין ואם אומרת שאינה מכרת כהן וכו'. וכל זה מתבאר מדברי רבינו במ"ש למטה בסמוך כל לשון שהוא מכרת בו ע"כ. מה שכתב והוא שתהא האשה מכרת בהן. הכוונה שאמרה שידעה שהם לשון קידושין וקבלתינהו לשם קידושין. דאי לאו הכי מהיכא ידעינן דהיא מכרת וקבלתינהו לשם קידושין. ואם היו מדברים על עסקי קידושין וקבלתינהו הרי ידעה מאי קאמר לה בודאי: אבל הנך דאיבעיא לן בש"ס הרי את מיוחדת לי הרי את מיועדת לי וכו' אפי' אמרה שידעה לשון קידושין קאמר לה וקבלתינהו לשם קידושין אפ"ה אינן קידושין כלל וכמ"ש לקמן רבינו דאין חוששין למלות אלו דמשמע אפי' אמרה שהיא מבינה דהא מוקמינן להאי כשאמרה שהיא מבינה משמע דבהנך אפי' אמרה שהיא מבינה ולהכי בש"ס על לישני דקתני בברייתא שהם לשון קידושין לא פריך עלה כמו שפריך על הבעיא אילימא כשאינו מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה מנא ידעה מאי קאמר לה כיון דהם לשון קידושין ואמרה שהיא מכרת שהוא לשון קידושין וקבלתינהו לשם קידושין. אבל בהני לישני דהבעיא לא מהני ואפי' אם אומרת שהיא מבינה שהם לשון קידושין כיון שאינם מבוררים שהם לשון קידושין. ותירץ לא אמרי לעולם במדבר עמה על עסקי קידושין אי דיהיב לה ושתיק ה"נ הבעל דיהיב לה ואמר לה בהני לישני. והכי קא מבעי ליה הני לישני לקידושין קאמר לה או דילמא למלאכה קאמר לה. דהיינו שהבעיא היא איירי שהיה מדבר עמה על עסקי קידושין. ואם יהיב בשתיקה מהני. מ"מ כיון דאמר לה בהני לישני דמשמע נמי למלאכה קאמר. אפשר דכוונתו לומר שתעשה עכשיו מלאכה ואחר כך יקדש אותה. שאינו חפץ לקדשה עכשיו. דהשתא במה שדבר באלו הלשונות גרע מאילו קידש אותה בשתיקה כן נ"ל ודוק

שם הרי את חרופתי' וכו' הרי זו מקודשת וכו' עיין בכ"מ מה שתירצו לדעת רבינו

ואני ההדיוט נלע"ד שרבינו מפרש כמ"ש שם התוס' בד"ה שכן ביהודה וכו' דהאי תנא דס"ל ודווקא ביהודה אבל בעלמא לא משום דקסבר דבשפחה כנענית הכתוב מדבר שאין קידושין תופסין בה. משמע דלמאן דסבר דקרא איירי בחציה שפחה וחציה בת חורין. דקידושין תופסין בה גם בעלמא מקודשת. כמו שפירשו בד"ה משום שנאמר וכו'. וכיון שרבינו כתב בפ"ד מהל' אלו דין י"ז וז"ל והיא זו היא שפחה חרופה האמורה בתורה זו מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקידשה עבד עברי ע"כ וכן כתב בפ"ג מהלכות איסורי ביאה להכי הוא דכתב כאן הרי זו מקודשת

דין י' אמר לה הרי חצייך מקודש לי בפרוטה וכו'