לבב דוד ח

סמכינן ובדיקתן להכי מהניא דאי משתכחי בה הני גופייהו לאחר הפרק אמרינן שומה נינהו. ולאחר הפרק אי אמרו איתנהו מהימני וחולצה דהא אורח' הוא למיהוי לה. ואי אמרו ליתנהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו הילכך אנשים לא סמכינן. אבל ת"ק סובר דנשים בודקות אותן דמהימני בין להקל בין להחמיר. ור"ש סובר אף בתוך הפרק בודקות משום דסבר דתוך הפרק כלפני הפרק דמי ושומה נינהו הילכך לאו עלייהו סמכינן- דלהכי הוא דמהימני דאי משתכחי לאחר הפרק שומה נינהו ולא תחלוץ ולא מהימני אם נמצאו בה לאחר הפרק ולא הביאה שערות אחרות לומר כיון דהן הנה . הראשונות דשומה נינהו ותמאן דלא מהימני בודאי לענין זה דודאי ר"ש ס"ל דלא מהימני נשים. דהא בתר דברי רבי יהודה אתו דבריו. ור"י שאמר תוך הפרק ולאחר הפרק בודקות הוא דלא סמכינן עלייהו כדפרשית לעיל. וא"כ מה שאמר ר"ש אף תוך הפרק נשים בודקות אותן הוא משום דלא סמכינן עלייהו דס"ל דתוך הפרק כלפני הפרק. ואם נאמר שנאמנות לענין אם לא הביאה שערות אחרות א"כ הרי סמכינן עלייהו ומהימני. אלא ודאי דלא מהימני. הרי גם ר"ש חולק להדיא את"ק דאמר מהימני. וזה גם ללישנא קמא. ומכ"ש ללישנא בתרא. דזה ודאי כוונת דברי הרב המגיד שאמר ויש שם תנאים חולקים. דמשמע דשני התנאים חולקים. ולא אמר ללישנא בתרא. דמשמע מדסתם דגם ללישנא קמא חולקים שני התנאים. ודלא כדפירש הרב הל"חמ ז"ל דבריו של הרב המגיד דהיינו דאיירי לואיבעית אימא. אבל ללישנא קמא ליכא אלא ב' מחלוקות דר"ש ות"ק הוו דבר אחד. דריהטא דש"ס הוא בודאי דר"ש ס"ל ג"כ דלא סמכינן עלייהו. דהא אמרי בש"ס רבי שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן קסבר תוך הפרק כלפני הפרק ובעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומה נינהו. ואם ס"ל כת"ק דנשים נאמנות אמאי אמר דרבי שמעון ס"ל תוך הפרק כלפני הפרק הוה ליה לומר תוך הפרק כלאחר הפרק ואפ"ה נאמנות הן. אלא ודאי דפשיטא ליה להש"ס כיון דאתו דברי רבי שמעון בתר דברי רבי יהודה ואמר אף בתוך הפרק נשים בודקות אותן. הוא משום דלא סמכינן גם בתוך הפרק. דהוא ודאי משום דס"ל דתוך הפרק כלפני הפרק דלא סמכינן עלייהו: ומה שהשיג הרמ"ך על רבינו הוא מדקאמר רבינו בודקין ע"פ נשים כשרות ונאמנות. דמשמע דמשום דיש לנשים נאמנות על זה דבודקות גם לאחר הזמן. ולא משום חזקה דרבא אלא כשיהיו הנשים כשרות נאמנות בין להקל בין להחמיר וכיון שכן גם מה שאמר רבינו בין בתוך הזמן הוא משום נאמנות דנשים. וכיון שרבינו אית ליה דבתוך הזמן כלפני הזמן א"כ הבדיקה היא דאי אמרו דאיכא שערות דשומא נינהו. ואשתכחו אלו השערות לאחר הזמן שלא הביאה שערות אחרות עדיין קטנה היא. ויכולה גם למאן שהוא לקולא. וזה ודאי דלא כרבי יהודה דהוא ס"ל דאין נשים נאמנות אלא לאחר הזמן משום חזקה דרבא. אלא כר"ש דאית ליה בתוך הפרק כלפני הפרק ואמר דגם בתוך הזמן נשים בודקות אותן וסבר דמה שאמרו בש"ס ובעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומה נינהו הוא גם להקל שיכולה למאן. דמשום נאמנות נשים קאמר לה ר"ש. ועל מה שהבין כך בדברי רבינו השיג עליו לא נהירא שיהיו נשים נאמנות בתוך הזמן גם לקולא. דר' יהודה דעתו שאין נשים נאמנות לקולא. ואף על פי שאין הלכה כרבי יהודה שאמר בתוך הזמן כלאחר הזמן. זה ענין אחר ואין זה תלוי בזה. דבהאי דאין נשים נאמנות הלכה כמותו. ואם כן הרי איתותב רבינו על האי סברא שלו שאמר נשים נאמנות

ומעתה מ"ש הרב הל"חמ ודבר תימא על הרמ"ך. ליכא שום תימא דלא השיג על רבינו כי אם ממה שאמר נשים נאמנות. ואין זה תלוי אם בתוך הזמן כלאחר הזמן או כלפני הזמן. אלא דלפי דברי הרב המגיד ליכא שום קושיא על רבינו. דרבינו לאו משום דפסק כר"ש הוא דאמר הכי דגם ר"ש סובר דנשים אינן נאמנות כרבי יהודה. וכמו שפירשתי לעיל. דהוא פסק כת"ק דמשמע דנאמנות גם להקל. דמדאמר זה מוסר לאמו וזה מוסר לאשתו. דמשמע שאלו יודעים בהם שהם נאמנות דווקא ולא נשים אחרות. אלמא משום נאמנות הנשים קתני בברייתא. ואזדא לה קושית הרמ"ך ז"ל: ועל מ"ש הרב המגיד אח"כ וכפסק הזה נראה מן ההלכות יש לדקדק בדבריו למה נקט בלשונו כך והיה לו לומר וכן פסקו בהלכות כמו שאומר בכל מקום: ומצאתי שדקדק לומר בכוונה לפי שנראה מן ' הלכות דלא כדעת רבינו דבהלכות אמרו דבחליצה ומיאון נאמנות משום חזקה דרבא. דמשמע דהיכא דליכא חזקה דרבא נאמנות להחמיר ולא להקל ורבינו אמר דבכל ענין נאמנות נשים. שלזה שינה בלשונו ואמר וכפסק הזה נראה מן הלכות. דהיינו שודאי ההלכות אינו כדברי רבינו אלא בענין זה שפסק כת"ק דסתם מתניתין ור' אליעזר ור' ישמעאל אע"ג דתנאים אחרים חולקים שם בברייתא. כענין זה נראה מן ההלכות שעשה כמו זה שפסק כת"ק ור' אליעזר ור' ישמעאל לפי מה שמפרש הוא דבריהם אע"ג שר"ש חולק בברייתא ואזיל לחומרא אפ"ה פסקינן כסתם מתני' והנך דעמיה אף ע"ג דהם לקולא. כמו שעשה רבינו דעשה כסתם מתניתין והנך דעמיה לקולא אף ע"ג דתנאים אחרים חולקים עליהם ועבדי לחומרא. שלזה אמר וכפסק הזה דהיינו דלא פסק כוותיה. אלא כענין של רבינו דאזיל לקולא לפי פירושו אף ע"ג דאחרים חולקים. כן נראה מן ההלכות שעשה גם כן הוא כך לפי פירושו

ומעתה הותרה קושית הרב לח"מ שכתב וז"ל אלא שקשה טובא לזה מ"ש ה"ה ז"ל דבפסק הזה נראה מן ההלכות. דבהלכות אמרו דבחליצה ומיאון נאמנות משום חזקה דרבא משמע דהיכא דליכא חזקה דרבא נאמנות להחמיר ולא להקל וא"כ איך כתב ה"ה ז"ל דכן נראה מן ההלכות. ע"כ דאין כוונת הרב המגיד לומר שבהלכות פסקו כדברי רבינו אלא כמ"ש ודוק

דין כ"ה מי שיש לו אבר זכרות וכו'. הרי הם בחזקת גדולים והם שנדבר כהן בכ"מ ע"כ. נ"ל שכוונת רבינו שאמר הרי הן בחזקת גדולים שאינן נקראים קטנים כמו דין הבת שהיא עד שתהיה בת י"ב שנה גמורות היא הנקראת קטנה ואפי' הביאה שערות. ומן י"ב שנה ומעלה דיניה מבוארים לעיל. אבל פחות מי"ב שנה נקראת קטנה. להכי אמר כשיהיו מכן י"ב שנה ויום אחד הרי הם בחזקת גדולים אם מביאים שערות כדין הבת וכמ"ש בפרקין. וכל כוונתו של רבינו