לבב דוד פא

מישראל. דהיינו דהאמת אתו שלא הזכיר מזה כלל כיון דבזה הזמן בטלו דיני נפשות מישראל למה צריך להזכיר דמתניתין איירי בדין של עכ"ום דמשמע מינה אבל בדין של ישראל לא כיון דבטלו דיני נפשות מישראל תו לא צריך להזכיר מזה כלל אלא כתב המשנה כפשטה

אלא דלכאורה קשה על דברי הרב המגיד שאמר דנראה שהוא סבור כלישנא בתרא והא לקמן בפ' י"ג כתב רבינו וכן אם שמע מערכאות של עכ"ום שאמרו הרגנו פלוני אינם נאמנין שהם מחזיקין ידי עצמן בכזב כדי להטיל אימה וכו' שזה מוקמי לה הכי ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא מפרשי לה מת יוצא למות נהרג יוצא ליהרג דהא בסיעתא דקא מייתי מינה ללישנא בתרא הכי מפרשי לה ואע"ג דדחו לה מסיעתא וקא מפרשי לה מת מת ממש ונהרג נהרג ממש מ"מ ללישנא בתרא דודאי דמפרשי לה מת יוצא למות נהרג יוצא ליהרג. דאם לא כן הוה תיובתא דלישנא בתרא. דהא קתני נהרג ממש אבל יוצא ליהרג אין משיאין את אשתו

ונ"ל דס"ל לרבינו כיון דבהאי דחוייה לא קאמר דילמא מת ממש ונהרג ממש משמע דהכי מסקנא דש"ס ואעפ"כ ליכא תיובתא ללישנא בתרא משום דמה שקתני ברישא שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג לאו דווקא נהרג ממש דהוא הדין בהיוצא ליהרג נמי דבבית דין של ישראל כיון דנפק לקטלא קטלי ליה והא דנקט נהרג משום סיפא דקתני מקונטריסין של או"הע איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו דאע"ג דקי"ל דכל מסיח לפי תומו הימני מהימני הכא אינן נאמנים משום דכדי להטיל אימה הם אומרים כך דכל כמינה דהאי ברייתא לאשמועינן זה דיש חילוק מב"ד של ישראל לקונטריסין של אומות העולם וכוונת הש"ס לומר דמכאן לא תסייעיה ללישנא בתרא דהאי ענין אחר הוא דהברייתא באה לומר דבהאי גוונא לא מהימנינן להו כמסיחים לפי תומם דהכא שאני דלהטיל אימה הם אומרים כך ולהכי רבינו אע"ג דס"ל כלישנא בתרא פסק להך דגם ללישנא קמא אתיא. ובודאי דרישא דברייתא משום סיפא נקט לה תנא. דהא אית לן דגם עד מפי עד כשר לעדות אשה ואפילו עבד ואפילו שפחה. וא"כ למה ליה לתנא למנקט ב"ד של ישראל אלא ודאי וברור דנקט לה לאפוקי מבית דין של עכ"ום דהם להטיל אימה הם אומרים כך וכזב בפיהם: וראיתי להלח"מ שהקשה על מ"ש רבינו בהלכות תרומות והניחוהו בבית הסקילה וכתב הכ"מ משום דאל"כ דילמא חזו ליה זכותא וכו' וכיון שכן למה בהך דברח דכתב רבינו בהל' סנהדרין דכשיאמרו מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג. דהיה צריך לומר והניחוהו בבית הסקילה עצמה הוא שיהרג אבל בגמר דין לבד אימא דמצאו לו זכות כדי שיפטר ממיתה והניחה בקושיא : ונ"ל לתרץ דרבינו בא לומר שאין סותרין את דינו אלא הולכין על פי גמר דין של אותה בית דין וכאילו נגמר דינו בזה ב"ד השני ואז כשמוציאין אותו עושין לו כמו שהיו עושין לו בבית דין הראשונה שאחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו והסוס רחוק ממנו והכרוז יוצא לפניו פלוני יוצא ליהרג במיתה פלונית וכו' מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו וכו' אמר הוא בעצמו יש לי ללמד על עצמי זכות אף על פי שאין ממש בדבריו מחזירין אותו וכו' כמ"ש שם רבינו בראש הפרק. שלא יחסרו דבר ממה שצריך לעשות בבית דין ראשון א"כ למה צריך לכתוב והניחוהו בבית הסקילה. אבל בהך דהל' תרומות דחשבינן ליה דמקטל והרי עבדינן ליה כדין שמת. ודאי דצריך שיהא שהניחוהו בבית הסקילה שהוא עומד למות בודאי שאין זה דומה לזה: ועוד אפשר לומר דגם בהך בעי והניחוהו בבית הסקילה אלא דרבינו כתב המשנה כצורתה וסמך על מה שכתב בהלכות תרומות דבעי שהניחוהו בבית הסקילה

פרק ז' דין ב' בא הבעל וערער וכו' ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת. כתב הרב המגיד ונראה שהוא סבור דאע"ג דקיום שטרות דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בבריא שמזוייף הוא והיא אינה יודעת בזה דבר וחתימת העדים אינה מצוייה העמד אשה על חזקתה דהויא ליה אשת איש עד כאן

נ"ל דפירוש דבריו כך הוא דאף ע"ג דקיום שטרות דרבנן שאני שט"ח דהמלוה טוען שהלוה כתב לו שטר זה דהוא חייב לו ואיכא חתימת עדים אז מהימנינן למלוה מדאורייתא כיון דאיכא עדים חתומים על השטר דמדאורייתא כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי. אבל הכא שהיא אינה יודעת שהבעל כתב לה גט זה אע"ג דעדים חתומים עליו לא אמרינן דכמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי ולפי זה מה שאמרו בש"ס בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי כדריש לקיש דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר וכו' והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. קס"ד לומר דאף על גב דהיא אינה יודעת כיון דאומר השליח הבעל נתנו לי לגרש את אשתו הרי חשבינן כמו המלוה שטוען שהלוה כתבו ונתנו לו. אף ע"ג דבשאר שטרות שאם אינו מקויים אינו גובה בו מדרבנן הכא משום עיגונא אקילו רבנן דסגי במה שיאמר בפני נכ' ו"נח ועל זה קא פריך ליה האי קולא חומרא דאי מצרכת ליה תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה חד אתי בעל מערער ופסיל ליה. דהיינו דהכא בגט מ"מ היא אינה יודעת ואינה טוענת שגט זה כתבו הבעל אלא על פי עד אחד כיון דאתי בעל ומערער הרי חד לגבי חד הוא ולא נאמין לעד כיון דהוא חד. ולא מהני בזה מה שאמר ר"ל עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי דהתם המלוה טוען בבריא. אבל הכא האשה אינה יודעת כי אם על פי העד. ועד כמאן דליתיה דמי כיון שהבעל טוען שהוא מזוייף שהוא מכחיש העד דבכי האי גוונא לא אמרינן דעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי. ותירץ לו כיון דאמר מר בפני כמה נותנו וכו' מעיקרא מידק דייק ועדיף וכאילו היא יודעת ואמרינן ג"כ הא דר"ל וסגי במה שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל בא"י שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דליכא מידק דייק ואין עדות השליח אלא שהבעל נתנו לו לגרש את אשתו דאז כשיבא הבעל ויכחישו אוקי חד לגבי חד ועדותו כמאן דליתא דמיא. ואי משום העדים שחתומין על השטר בכי האי גוונא דהאשה אינה יודעת כלום הרי הוא חספא בעלמא ולא מהני מה שחתומין עליו העדים: ומעתה מה שהקשה הלח"מ ז"ל יתורצו דבמקום שלא לומר בפני נכתב ובפני