לבב דוד פ

לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו. דהיינו שהוא מבטל לזה ואמר לו את מבוטל מעדות זה. ואין צריך עד שיהיו עומדים כל העדים בביטול אחד מהם. ולא איירי בלכתחלה או בדיעבד. אלא בדין המועיל בביטול וע"ז אמר דבביטול האחד אין צריך נמי עד שיאמר לו הבעל עצמו. אלא גם בפני שנים אחרים מהני. וכיון שכן בענין זה איכא דלכתחלה מותר. כגון דלא רצה לבטל אלא מקצתם ואם כן האחרים יכתבו ויתנו לה. אבל אם רוצה לבטל כולן אסור לבטל כולן לכתחלה שלא בפניהם. כגון שיבטל למקצת שלא בפניהם משום דלא ידעי וכתבי ויהבי לה ומנסבא. ורבינו כתב למטה בסוף הפרק דמי שיעשה ביטול הגט שלא בפני השליח או האשה מכין אותו מכת מרדות מפני שגורם להיות ממזרים. ומינה נשמע דבכל ביטול הגורם להיות ממזרים אסור לכתחלה ואינו צריך לבאר יותר. ומ"מ הרי הדבר מבואר דרבינו ס"ל דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה משום דאם בטלה כולה מאי אתא לאשמועינן במה שאמר ואפי' בפני שנים אחרים והרי כבר אשמועינן לעיל דיכול לבטל השליח בפני שנים אחרים. ואם כשביטל אחד מהן נתבטלו כולן הרי כמו שביטל השליח דלעיל. אבל אי אמרי' דלא נתבטלה כולה אשמועינן שפיר במה שאמר ואפי' בפני שנים אחרים. דאף ע"ג שהוא אחד מהם והוה אמינא דיו אם נאמר שיכול לבטלו שלא במעמד האחרים. אם הוא עצמו עומד ומבטלו דלא נפיק מניה חורבא דאיהו לא יכתוב אבל אם שלא בפניו דנפיק מניה חורבא מניה וביה נמי אין להקל כ"כ לומר דהביטול מועיל. קמ"ל דמהני גם אם אינו עומד הוא דהביטול מועיל. בין אם עומד הוא ולענין שאין יכול לחתום עוד. שהביטול ביטול גם שלא בפניהם כולם. בין אם על ידי שנים אחרים דאיכא ריעותא נמי דנפיק מניה חורבא כיון שלא ידע שביטלו ואתי לחתום וליהיב לה ואזלא ומנסבא והך גיטא לאו גיטא הוא כיון דזה נתבטל מהעדות. וכן נראה ממ"ש שלח הגט ביד שנים וכו' ואפילו היו י' משביטלו בפני א' מהם בטל הגט. ע"כ דבשליחות הוא דאמרינן הכי דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל בעדות דכתיבה לא אמרינן בטלה כולה. ולפי מה שהבינו כל המפרשים בדברי רבי' שביטל זה משליחות ולא ביטל הגט בפניו. ובהכי אתי שפיר דליכא שום קושיא על דברי רבינו כשתדוק היטב. אלא דעדיין קשה לי דמנין לו לרבינו לחלק בין עדות לשליחות. אח"כ ראיתי להב"י בסימן קמ"א וז"ל ודעת הרמב"ם שכתב דכיון שביטל שליחות קצתם נתבטלו כולם הוא לומר דאע"ג דבעדות שבטלה מקצתה קי"ל כרבי בשליחות שבטלה מקצתה לא קיימא לן כוותיה. דכיון דאפשר לאפלוגי בין עדות לשליחות כיון שהוצרכו רבי ורשב"ג לחלוק בשניהם לא נקטינן כרבי במקום רשב"ג אלא היכא דאיתמר כך כתב הר"ן עכ"ל: ואגב דקדקתי בדברי הב"י אלו שהגיר' שהיתה בהרמב"ם בדין ביטול דשליחות אינה כמו שבידינו היום שהוא כתב ודעת הרמב"ם שכתב כיון שביטל שליחות קצתם נתבטלו כולם ע"כ. נראה שכך כתוב בגירסא שלהם ולא כמו שכתוב אצלנו משביטלו בפני אחד מהם ביטל הגט. דמשמע דביטלו לגט בפני אחד מהם לכן כתבתי מה שכתבתי בדיבור הקודם יעו"ש: ונראה עיקר שודאי שהגירסא היא כמו שלפנינו ומפרשי שגם שביטל הגט הוא הכוונה שביטל לשליחות שלא ביטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות דסברי דאין חילוק בין אם ביטל הגט בפני השליח אם הוא לבד שליח או אם היו שני שלוחים וביטל הגט בפני אחד מהם שלא ביטלו אלא מתורת שליחות ומה שנלע"ד כתבתי ודוק

דין כ"ח וכן המביא גט וכו' אבל אם הניחו גוסס וכו' הרי זה ספק גירושין וכו'. הנה רבינו מפרש דמה שאמר רבא וגוסס שרוב גוססין למיתה לא. דהיינו לא יתנו לה דאינו בחזקת שהוא קיים. לפי שרוב גוססין למיתה ומשמע שאם נתנו לה הרי זה ספק גירושין. דלא אזלינן בהא בתר רובא ואימא דמת קודם נתינה ואינה מגורשת ומתייבמת. דאם כוונת רבא דאזלינן בתר רובא ואמרינן שמת אמאי לא יתנו לה דמאי חזיא אותה נתינה. אלא ודאי הכוונה כיון שרוב גוססין למיתה אתי רובא ומפיק מחזקת שהוא קיים ולכן לא יתנו אבל אם נתנו הוא בספק חי או מת ונפקא מינה לענין יבום וחולצת ואינה מתיבמת וכן שלא במקום יבם אסורה לכהן וכמו שכתב הרב המגיד ולכן רבינו כתב דין זה בפ"ט מהלכות תרומות דנותנין עליה חומרי חיים וחומרי מתים יע"ש ואע"פ שלא נזכר חולה במתניתין כי אם על המביא גט ועלה אמר רבא דבריו ודאי דגם לענין תרומה דינא הכי דחוששין לרוב גוססין למיתה וספיקא הוא ואינו בחזקת שהוא קיים ולכן בין שהיתה ישראלית אשת כהן דלא תאכל בתרומה שמא מת בין שהיתה כהנת אשת ישראל לא תאכל בתרו' דשמא עדיין חי דספיקא הוא. דאצטריך רבינו לבאר לן דין דגוסס דשייך גם בתרומה. ולא סמך על מה שכתב כאן בגיטין ועוד כדי לבאר לן דין דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים שהוא מה דקתני במתניתין שאחר זה עיר שכבשה כרקום וספינה שנאבדה בים והיוצא ליהרג דנותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים וקתני בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה דלדברי רבא דרוב גוססין למיתה הוא כמו ליוצא ליהרג. אבל בהך דהשולח חטאתו ממדינת הים דכתב רבינו בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין לא אצטריך רבינו לכתוב דאם היה גוסס אין מקריבין אותה דרוב גוססין למיתה דסגי לה במה שכתב בגיטין ובתרומה. דליכא ביה נותנין עליה חומרי חי וחומרי מת דאם היה שייך ביה היה לו לבאר לן ג"כ שם והשתא לא קשה מה שהקשה הלח"מ ז"ל בזה כן נלע"ד

דין כ"ט אבל עיר שכבשה כרקום וכו' היוצא ליהרג מב"ד של עכ"ום וכו' וכתב הרב המגיד וממ"ש רבינו והיוצא ליהרג מב"ד של עכ"ום נראה שהוא סבור כלישנא בתרא ומ"מ לא כתב בביאור דין בית דין של ישראל וכו' ובעונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל ע"כ. פירוש דכאן לא כתב בביאור דין בית דין של ישראל אלא הוא נשמע ממה שנקט והיוצא ליהרג מב"ד של עכ"ום משמע אבל מב"ד של ישראל אמרינן שנהרג בודאי ואמר דגם בהלכות לא כתבו אלא משנה כפשטה. דהיינו שלא כתב דאיירי דיוצא ליהרג מב"ד של עכ"ום כמו שכתב רבינו. דודאי דהרי"ף אין מדרכו לכתוב דינא מה שאינו בזמן הזה. אבל מ"מ היה לו להזכיר דמתני' איירי מב"ד של עכ"ום דאיירי בזמן הזה ועל זה אמר ובעונותינו כבר בטלו דיני נפשות