לבב דוד עח

לרבינו וכו' ונראה שחשש רבינו כאן לסברתם היכא דאפשר כיון שהבעל עצמו לא נתנו לה עד כאן. קשה לי לפי מה שכתבתי בפרק א' לישב דברי הרב המגיד דהגאונים ס"ל כפשט דברי רבי אלעזר דבעי עדי מסירה ע"כ פנים שהמה כרתי ולא עדי חתימה יעו"ש בד"ה ויש מי שהורה וכו' אם כן כיון דרבינו לא ס"ל כוותייהו אלא ס"ל דגם לר"א עדי חתימה נמי סגי כמו שכתבתי שם בד"ה תקנת חז"ל יעו"ש. א"כ מאי שנא אם נתנו השליח מהבעל עצמו כיון דאיכא עדי חתימה

ואפשר לומר כיון דהגט הוא מתקיים ע"י השליח שהוא עד אחד. דהימנוהו רבנן לשליח משום תקנת עגונות. לא עבדינן ביה קולא כל כך דסגי עדי חתימה לבד בלא עדי מסירה. דחשש לסברתם דבעי עדי מסירה. ולכך צריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה ואם מת אזי אם הגט מקויים בחותמיו כשר. שזה שאמר רבינו הואיל והגט יוצא מתחת ידה מקויים בחותמיו הרי זה גט כשר ע"כ. דמשמע דבעי שיהא מקויים בחותמיו. ולא מהני מה שאמר בפני נכתב ובפני נחתם. וכל זה בשליח דמה שיאמר בפ"נ ובפ"נ הוא משום ערעור הבעל שמא יבא ויאמר מזוייף הוא. אבל אם נתנו הבעל בידו דליכא האי חששא אע"ג דאמרינן דבעי עדי מסירה נמי. היכא דעבר ונתנו בלא עדי מסירה אינו צריך לחזור ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה דהוא סובר דגם לר"א עדי חתימה נמי סגי אלא דלכתחלה בעי שניהם דלא כסברת הגאונים. ולפי זה לא תקשה מה שהקשה הלח"מ דבשליח קבלה למה לא כתב שאם נתנו לו בלא עדי מסירה שיחזור ויתנו לה כיון שהאשה עצמה לא קבלה הגט. דהעיקר הוא משום דהבעל הוא הנותן וכיון שנתנו ביד שליח קבלה שהוא כיד האשה ליכא חששא עוד ודוק

דין ט"ז שליח שנטל הגט וכו' חזר הבעל ואמר לו גט ששלחתי עמך בטל הוא. הנה מדקאמר חזר הבעל ואמר לו גט ששלחתי עמך בטל הוא משמע אף ע"ג דלא רדף אחריו לבטלו אלא ראה אותו ממילא וכמו דדייקי בש"ס הגיעו לא קתני אלא הגיע ואפי' ממילא ולא אמרינן לצעורא קא מכוין ע"כ אבל בקדם אצל אשתו שכתב רבינו או שקדם ואמר לאשה וכו' משמע דלאו בממילא איירי דהא בש"ס קאמרי קדם הוא אצל אשתו למה לי וכו' או ששלח אצלה שליח למה ליה מהו דתימא איהו הוא דלא טרח אדעתא לצעורא וכו' אלמא בקדם הוא איירי בדטרח ולא ממילא ואם כן דייקינן דאם ממילא אמרינן לצעורא קא מכוין וזה תימה כמ"ש התוס' בד"ה איהו דלא קא טרח וכו' יעו"ש. דכוונת דבריהם דאי אפשר לומר כך דאם כן כי דווקא קדם אצל אשתו למה לי לימא דאתא לאשמועינן דווקא קדם אבל אם הגיע בה ממילא לא נתבטל השליחות: וכן ראיתי להר"ן ז"ל דדייק מזה דה"ה אם פגע באשתו ממילא הרי הוא בטל וקדם דנקט משום אורחא דמלתא דסתם שולח גט לאשתו אינו פוגש בה אלא מקדים וממהר ללכת אצלה יעו"ש. וכיון שכן רבינו שהוא פוסק היה לו לבאר דבריו שאפי' פגע בה ממילא הרי הוא בטל: ונ"ל כיון דרבינו לא הזכיר כלל האי דממילא לומר אע"ג דהוא פגע בו ממילא כמו דהזכירו בש"ס לא חשש לבאר בקדם אצל אשתו אפי' פגע בה ממילא בודאי דלא שנא וקדם שנקט בדבריו נקט מה דקתני במתני' ומשום דאורחא דמלתא. כמ"ש הר"ן ז"ל: ועוד נ"ל דאדרבה דרבינו דייק בלישניה דכתב או. שקדם ואמר לאשה ולא כתב קדם אצל אשתו כמו דקתני מתני' דהוא משמע דטרח והלך אצלה אלא כתב קדם ואמר לאשה דמשמע דקודם דבא השליח אמר לאשה שלא הלך אצלה אלא ממילא ראה אותה ואמר לה

דין י"ח אמר לעשרה כתבו גט לאשתי וכו' שלח הגט ביד שנים הרי זה יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו היו י' משבטלו בפני אחד מהם בטל הגט ע"כ. הנה בלמדי הסוגיא אחר העיון נתתי אל לבי למה לא נזכר בהלכות כהאי דהזכירו בש"ס דקא מיפלגי בעדות שבטלה מקצתה וכו' וגם רבינו לא ביאר מזה כלל. וכאשר נתתי דעתי לישב זה נלע"ד שדברי רבינו יבאו על נכון בכל מה שכתב והוא דהש"ס היה סובר דמה דקתני בברייתא אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי הוא איירי דלכתחלה וכמ"ש התוס' בתירוץ א' כיון שלשליח עצמו הוא אומר שהוא מבטלו הוא מבוטל דכוונתו לבטל כל העדות או כתירוץ שני. וקאמר דפליגי בעדות שבטלה מקצתה. משום דאיכא למיחש הכא יותר או דבעי יחד וכמ"ש שם התוס'. ומשום הכי מוכרח לומר דאה"נ דלכתחלה איירי ובעדות שבטלה מקצתה פליגי. אבל אח"כ כד איבעיא להו כולכם מהו וכו' ואמר ת"ש אמר לשנים תנו גט וכו' והא שנים דכי כולכם דמו ופליגי ואוקים לה רב אשי בעדי הולכה. וקאמר הש"ס הכי נמי מסתברא וכו' שהוא שליחות. משמע ליה לרבינו דהבטול הוא שיאמר הגט בטל הוא. וכיון שכן למ"ש דיכול לבטל הוא דבטל הגט כיון דיכול לבטלו שלא בפני השני ולמ"ד שאין יכול לבטל אלא בפני שניהם א"כ הביטול כמאן דליתיה דמי ולזה ניחא דתרי פלוגתי איכא ולאו כמו דקמייתא. וכיון שכן מוכרח לומר דמה שאמר רבי לאו לכתחלה קאמר אלא בדיעבד דהא השליח השני לא ידע שהבעל ביטל הגט לגמרי ואזיל הוא ויהיב לה ומנסבא. דמשמע ליה לרבינו כיון שהם שנים ואמר לאחד הגט בטל הוא דבטלו לגמרי ואין כמו שבטל לשליח אחד דאין הגט בטל אלא לשליח מתורת שליחות. עד שיבטלנו בפירוש דכיון שהם שנים ולא אמר לו שיבטל משליחותו אלא אמר לו הגט בטל. דמשמע דהוא דבר השייך לשניהם שהגט בטל לגמרי הרי הגט בטל לגמרי ולא משום דשליחות דבטלה מקצתה שכן נראה מדבריו. וכיון שכן לכתחלה אסור משום תקנתא דר"ג דהשתא גם באמצעיתא דאמר לעשרה איירי בדיעבד דמהני בה בדיעבד דלא כס"ד דש"ס. דבהא לא מהני דיעבד וכמ"ש התוספות דהא מהאי ברייתא דמוקים לה רב אשי בעדי שליחות וקאמר רבי דיכול לבטל דהוא דמהני ביטול בדיעבד קאמר גם בהנך דאמר לעשרה גם כן דיכול לבטל הוא בדיעבד מהני ביטול קאמר דבלשון אחד נאמרו. דודאי ליכא למיחש לממזרות יותר מקמייתא דרבי דגם בזה אם ביטל כבר ביטל בדיעבד ויכול דקאמר הוא דמהני הביטול במה שביטל למקצת מהם דלבטל כל העדות קאמר והכוונה בדיעבד ולהכי לא הזכיר משום דעדות דבטלה מקצתה. והשתא דברי רבינו אתו על נכון. כיון דרבי לא חש לתקנה בדיעבד גם ובאמר לעשרה כתבו דבדיעבד אם ביטל זה