לבב דוד עא

על מה דמשמע ליה דבנעור איירי ואם היה כפות ה"ז גט. וכיון שכן אתי שפיר מה שאמר רבא בסוגיא דהזורק נעור אינו גט דהויא ליה חצר המשתמרת שלא מדעתה. דלאו בכפות איירי דבכפות הויא ליה גט כמו הך סוגיא דפרק המביא תניין. אלא כאשר בסוגיא דהזורק קא פריך ישן ומשמרתו הרי זה גט אמאי חצר המהלכת היא וחצר המהלכת לא קנה וכי תימא ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה. הוקשה לו לרבינו על זה והא בסוגיא דלעיל לא קא פריך מהאי דאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה. אלא דוקא בנעור ועומד. אבל בישן לא ועוד דמאי פירכא זו והלא לא דיבר רבא אלא בעומד ויושב אבל בישן לא אמר: ועוד מאי קאמר והילכתא בכפות דאם בכפות אפילו נעור נמי כמו סוגיא דפ' המביא תניין דאם הוא כפות לא מקרי חצר המהלכת ומאי איריא ישן. ומשום זה כדי דלא תקשי הסוגיות אהדדי מפרש דמה דקאמר בפ' הזורק וכי תימא ישן שאני והא אמר רבא וכו' הכוונה כיון דקאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה אע"פ שאינו מהלך כיון שהוא ראוי להלך לא קנה א"כ היה ראוי לגזור בישן נמי דלא הוי מגורשת אלא פסול כדי שלא יעשו גם בנעור והוא עומד או יושב ואע"פ שהם ראויים להלך וישן אינו ראוי להלך מ"מ נגזור דילמא אתי למטעי בנעור ועומד ותירץ והלכתא בכפות. דהיינו דישן איירי בכפות דבא רבא לומר דישן אף ע"ג שהוא לאו חצר המהלכת שהוא אינו ראוי להלך אעפ"כ בעי כפות דאז הוי גט ואי לאו פסול ואינו מפרש כמו שפירש"י ז"ל בכפות שאינו ראוי להלך וכו' דמשמע אבל בישן לבד מקרי ראוי להלך - אלא ס"ל דבישן לבד מקרי אינו ראוי להלך אלא דגזרינן ישן בלא כפות אטו נעור ואינו מהלך. ובנעור וכפות לא גזרינן אטו שאינו כפות. לפי שבישן אתי למטעי ולימא דכמו דבישן שאינו מהלך לא מקרי חצר המהלכת ג"כ ניעור והוא עומד או יושב לאו חצר המהלכת היא להכי גזרינן. אבל בנעור והוא כפות לא גזרינן אטו עומד ויושב. דכפות שאני שאי אפשר לו להלך והוא כפות דצריך מעשה להתיר הקשר. אבל נעור ועומד או יושב אינו צריך מעשה וראוי להלך מקרי ואה"נ דגזרינן ישן לפי שאינו צריך מעשה דמיד בהקיצו הוא מהלך. וזה דבסוגיא דפ' המביא תניין קאמר בצריכותא אבל עבד ליגזר כפות אטו שאינו כפות קמ"ל דהיינו דלא גזרינן. ובהאי סוגיא דהזורק גזרינן בישן אטו נעור ועומד או יושב דזה מה דפריך והאמר רבא וכו' דהוא משום גזרה וכמו שפירשתי דלדעת רבינו לא סליקא ליה מה שפירשו שם התוספות דכפות וישן קאמר דאיך הש"ס לא יבאר זה כדי שלא נטעה וגם בצריכותא לא קאמר אלא כפות אטו שאינו כפות ולא משום דהוא ישן נמי אלמא דבעור איירי ולא בישן. ועוד כיון דהמקשה ס"ד דבנעור איירי דהא קאמר וכי תימא בעומד וכו' א"כ הוה ליה למימר אלא בישן וכפות: והשתא לפי מ"ש שרבינו מפרש הסוגיא דפ' המביא תניין דבנעור והוא כפות הרי זה גט וקאמר בצריכותא אבל עבד ליגזר כפות אטו שאינו כפות קמ"ל. הוא בהאי הוא דלא גזרינן. אבל בישן אטו נעור גזרינן והוי פסול מדרבנן ואינו גט עד שיהא כפות: ומה שכתב רבינו ואם היה כפות הרי זו מגורשת אף ע"פ שזה אינו צריך דהא אפי' נעור כבר כתב דהוא גט. אפשר הכוונה דאינו גט עד שיהא כפות נמי. כמו שבא רבא לאשמועינן כמש"ל. אבל נ"ל עיקר דהוא כיון דישן הוא דומה לכפות וכתב שהוא פסול מדרבנן אם כן גם אם יהיה כפות יבא הטועה לטעות ולומר מה יועיל בו כפות שבלאו הכי הוא ישן והוי כמו כפות ואם כן גם בשהוא כפות נמי הוא פסול מדרבנן להכי פירש רבינו דבאם היה כפות נמי מגורשת. כן נ"ל לפרש דברי רבינו ואח"כ ראיתי מ"ש ה"ה והלח"מ ומה שעלה על דעתי כתבתי: ומה שיוקשה לדעת רבינו שאמר דבנעור וכפות הוי גט. היא האי קושיא דא"כ דהאי דאמר רבא בפ' הזורק נעור אינו גט איירי בשלא כפות. והא לא דמי לישן דאמר בתחלה דהוי גט דהוא איירי בכפות. דקושיא זו לפי פירוש ה"ה והלח"מ לא תוקשה דהם מפרשים דישן דקאמר רבא לאו בכפות איירי דומיא דנעור דקתני אח"כ: אבל לפי מה שפירשתי בדעת רבינו כמש"ל דהא דאמר בש"ס והלכתא בכפות דהיינו דישן דאמר רבא הוא בכפות. א"כ לא הוי דומיא דנעור דקתני אחר כך דהוא איירי בשאינו כפות: ולתרץ זה נ"ל במה דתקשה נמי דאם דברי רבא דאמר נעור הוא בשאינו כפות אמאי נקט רבא דבריו משום דהויא ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה דהו"ל למימר משום דחצר המהלכת היא וכמו דקאמר הש"ס בפ' המביא תניין בהך פירכא ואמאי חצר המהלכת היא וכו' דקושיא זו תקשה גם לפירוש ה"ה והלח"מ. שמוכרח לתרץ זה ולומר דרבא נקט טעם זה לומר דאפי' היה עומד ולא אמר הוא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה אלא קנה. אפ"ה כיון דהוא חצר המשתמרת שלא לדעתה שהוא נעור משום זה אינו גט. ולפי זה מוכרח לומר דדבריו של רבא מבוארים להדיא דבשאינו כפות איירי דאם כפות הרי משתמר לדעתה הוא. וכיון שנן לא תקשה קושיא א' נמי דרבא ביאר להדיא בשאינו כפות איירי וברישא דישן דאמר ישן ומשמרתו הוה ס"ד דהוא בשאינו כפות כמו סיפא דנעור. ותירץ לו והילכתא בכפות דהיינו ישן וכפות. וא"כ מה שאמר רבא ומשמרתו הוא הכוונה כפות נמי שהוא משתמר לדעתה מקרי שנמצא שרבא דיבר בפירוש דברישא בכפות וסיפא בשאינו כפות

פרק ו' דין א' השליח שעושה האשה וכו' כתב המש"ל דבירושלמי שאל ר"א חצרו של שליח מהו שתעשה כידו וכו' וראיתי להטור וכו' ותמהני איך נעלם מרבותינו הירושלמי הלזה וכו' וצ"ע עכ"ל. וכן ראיתי להרב מראה הפנים שכתב על הב"י ואשתמיטיתיה הבעיא דהכא והקשה על הטור דמפני מה הכריע לקולא ובעיא דלא איפשיטא הכא ואפשר מפני שלא הוזכר בתלמודא דידן ומ"מ צ"ע דהרי אנו רואין בהרבה מקומות שפסק לחומרא הואיל ובעיא דלא איפשיטא בהאי תלמודא היא עכ"ל. הנה דבריו אלו דמר"ן הב"י אשתמיטיתיה האי בעיא. שכתב על הטור דמהיכא הוה סלקא דעתין לפלוגי בינייהו. הרי ודאי לא ידע להך בעיא. אבל הטור ידע לה אלא דהכריע מעצמו לקולא. ובאמת הוא תימה גדולה על דבריו אלו ז"ל דאיך שייך זה. ועוד דלא מצינו לרבינו ולא משום פוסק שהזכיר בעיא זו. דאיך אפשר לומר דמכולהו אשתמיטתא. ומה שנלע"ד הוא דמה שכתב הטור ובהא