לבב דוד סו

דרך עליה פירוש ברישא דמתניתין שהוא מלמטה והיא מלמעלה אינה מגורשת וכו' דמעיקרא לאו למנח קאי פי' שלא היה כח הבעל דרך הנחתו שהוא בירידה ע"כ

הנה באמת קשה פירוש זה דאיך שייך לפרש בש"ס הכי דא"כ הוה ליה לש"ס לומר לא קתני מתני' נמחק ונשרף אלא בסיפא דהוא דרך ירידה. אבל ברישא דהוא דרך עליה לא וכו' ועוד דמשמעות לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל נמחק דרך עליה לא וכו' הוא דאיירי באופן אחד וקא מחלק בין דרך ירידה לבין דרך עליה וכמו שפירש"י דקאי אאופן דסיפא ובו קא מחלק בין דרך ירידה לדרך עליה: ועוד דאם כך הוא דרבינו מפרש הש"ס הכי למה ליה למנקט בלשונו כגון שנשבה הרוח והעלתהו ונמחק וכו' למה צריך כגון שנשבה הרוח והעלתהו דאפי' לא נשבה הרוח והעלתהו אלא שם ירדו מים ונמחק או עברה אש ושרפתהו כיון שהוא שלא כדרך תנועתו הטבעית כל שלא נח לבסוף אינה מתגרשת: ועוד מה זה שאמר רבינו הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט והיה לו לומר דמעיקרא לא לנוח קאי אבל במה שאמר הואיל ואינו הולך לנוח משמע דקאי אעכשיו שנשבה הרוח והעלתהו ונמחק או נשרף ולא אמעיקרא ולפי פירוש הרב המגיד צריך לומר אמעיקרא שהבעל היה צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועתו הטבעית

ומה שנלע"ד אנכי איש צעיר כך הוא דרבינו מפרש דמה שאמרו בש"ס לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה וכו' הוא קאי ארישא דודאי דמה דקתני סיפא נמחק או נשרף קאי ארישא נמי אלא דנטר לה תנא עד לבסוף. ועל רישא קא מחלק לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה דהיינו שלא העלתהו הרוח אלא היה הולך כדרכו שיעבור המעקה ויורד לגג שזה סופו לנוח ונשרף ונמחק שחשבינן ליה כאילו נח מקודם שנמחק או נשרף אבל נמחק דרך עליה דהיינו כגון שנשבה הרוח והעלתהו ובאותה עליה נמחק או נשרף לא משום דבהעלאה הזאת אינו הולך לנוח שהוא עולה ולא לנוח ובאותה עליה הוא נמחק או נשרף. ופירוש זה שפיר מתפרש שלא כפירוש רש"י דפירש אסיפא קאי ונמחק דרך עליה אינה מגורשת דדרך סילוקו לא מקרי נתינה. דאמאי לא מקרי נתינה כיון דכך צריך לזרוק אותו כלפי מעלה כדי להעבירו את המעקה דרך נתינה מקרי דהא צריך להיות כך בנתינתו ועוד דלא אתי שפיר לפירוש רש"י מה שאמר הש"ס מעיקרא לא למנח קאי. דהא טעמא הוא משום דאין דרך נתינה בכך: ומעתה לפי זה דגם לדברי רבינו דאם לא העלתהו הרוח אלא תכף בהגיעו לאויר המחיצות או בהגיעו לפחות מג' טפחים סמוך לגג נמחק או נשרף היא מגורשת. ולא דיבר רבינו אלא כגון שנשבה הרוח והעלתהו ונמחק או נשרף ומה שכתב רבינו ובלבד שינוח הכוונה שהוא הולך לנוח שלא נשבה בו הרוח. והוא היפך ממ"ש לבסוף הואיל ואינו הולך לנוח משמע דבראש דבריו הכוונה שהולך לנוח דהיינו שהולך כדרכו כדי לנוח ולא העלתהו הרוח וזה שאמר בש"ס לא שאני אלא שנמחק דרך ירידה דהיינו שהלך כדרכו כדי לירד בגג אשר היא עומדת בו דהיינו שנכנס לאויר המעקה כדי לירד בגג או בפחות מג' טפחים סמוך לגג דהוא כלבוד וחשבינן ליה כאילו ירד בגג. אבל דרך עליה דהיינו שנשבה בו הרוח והעלתהו לא. מ"ט דמעיקרא בהך עליה לאו למנח קאי שאינו הולך לנוח אלא להעלות ובאותה שעה נמחק או נשרף א"כ אינו גט

דין ד' היה הגט שלו והוא מלמעלה בו וכו' כיון שיצא הגט ממחיצות הגג והגיע למחיצות מקומה שהיא עומדת בו נתגרשה ע"כ. לכאורה קשה דלמה לא הזכיר רבינו כמו שאמרו בש"ס דבעי שיהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות ונ"ל דלא אמרו הכי בש"ס אלא משום דקתני מתני' כיון דיצא מרשות הגג הרי זו מגורשת. להכי קא פריך והא לא מינטר דהיינו שיציאתו מרשות הגג לא מינטר כל זמן שלא נכנס לאויר מחיצות. וא"כ הוא אין סופו לנוח דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות וא"כ היאך קתני מתני' דמיד דיצא מרשות הגג היא מגורשת ותירץ לי כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות דמיד דיצא מרשות הגג הוא נכנס לאויר החצר ולהכי רבינו דייק בלשונו וכתב והגיע למחיצות מקומה. דודאי כיון דנכנס למחיצות מקומה הוא סופו לנוח. ולהכי לא כתב דבעי עודפות דלא בעינן עודפות אלא אם נאמר דמיד דיצא מרשות הגג היא מגורשת. אבל אם נאמר עד שיגיע למחיצות החצר לא בעי עודפות

וכי תימא דמאי מהני דהגיע לאויר המחיצות של החצר כיון שאין עודפות הרי ביציאתו מן הגג אינו מינטר דאתי זיקא ושדי ליה חוץ למחיצות וא"כ הוי אויר שאין סופו לנוח וכיון שכן אע"פ שנכנס לאויר המחיצות. וכן נראה מדברי רש"י שם. רבינו לא ס"ל כך דהוא ס"ל דודאי דכאשר נכנס לאויר המחיצות היא מגורשת אפי' שביציאתו לא מינטר דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות כיון שהגיע לאויר המחיצות דהש"ס לא פריך והא לא מינטר אלא משום דקתני מתני' כיון שיצא מרשות הגג ונמחק אז נשרף הרי זו מגורשת דאע"פ שמיד נשרף היא מגורשת על זה קא פריך כיון דלא נכנס לאויר המחיצות לא מינטר וא"כ הוי אויר שאין סופו לנוח היה באותו זמן ואמאי אם נשרף באותו זמן מגורשת ותירץ לו בעודפות דבאותו זמן הוא מינטר אבל ודאי דאם לא נשרף אלא עד הגיעו לאויר מחיצות החצר היא מגורשת וג"כ הא דקא פריך ארישא והא לא מינטר הוא דקס"ד דבלא מעקה היה הגג ומתני' קתני כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת דמשמע דאם נשרף באותו רגע הרי זו מגורשת ועל זה קא פריך דאותו רגע לא קא מינטר דאתי זיקא ושדי ליה חוץ לאויר הגג וא"כ מקרי אויר שאין סופו לנוח ותירץ לו דאיירי שיש לו מחיצות והוא עדיין באויר הגג ומחיצות מינטר ליה והוי אויר סופו לנוח ולהכי אם נמחק ונשרף הוי מגורשת כללו של דבר דלרבינו אע"פ שהיה מקודם אויר שאין סופו לנוח כיון שלא נשרף באותו זמן אלא עד שנכנס למקום שסופו לנוח הרי זה מהני וכתב זה רבינו בדין הקודם וז"ל כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה נתגרשה. משום שהמחיצות שומרים אותו מהרוח והוי אויר שסופו לנוח. וכתב ובלבד שינוח שהוא כמו שפירשתי לעיל דהיינו שהוא הולך לנוח לאפוקי אם נשבה הרוח והעלתהו למעלה שאז לא מהני ליה המחיצות של המעקה ונשרף באותה שעה דאז הוי אויר שאין סופו לנוח אינו גט ולא נתגרשה דזהו מה שאמרו בש"ס לא שאנו אלא שנמחק דרך ירידה וכו'. וכמו שפירשתי