לבב דוד סה

שלא כתבו אלא טופס אחד לכולן דהיינו שכתבו בכך וכך בשבת גירש ראובן את רבקה ויעקב את רחל וכך אמר כל א' מהם לאשתו לכי די תיהויין וכו' ע"כ שהוא כמו שהבנתי מעיקרא כמ"ש לעיל וכיון שכן קשה לי קושיא שהקשיתי שהוא הפך מדיוקא דדבריו האחרונים

דין כ"ב כתב שני גיטין בשני דפין זה למעלה מזה והעדים בין שני הגיטין וכו' כתב הרב המגיד ולא הוצרך רבינו להזכיר זה כאן לפי שהוא נכלל במה שיתבאר בסמוך עכ"ל. הנה הגירסא דגריס כמו שלפנינו העדים שחתמו בראש הדף וכו' דמשמע דדין אחר הוא ועלה כתב ואם נמסר לה בעדים כשר. ובודאי שמה שהזכיר רבינו בזה שחתמו בראש הדף אף ע"ג דכבר שמעינן ליה מראש הדין כתב שני גיטין בשני דפין זה למעלה מזה שכתב וזו שהעדים נקראין בראש גיטא מלמעלה אינה מגורשת. דמשמע דהוא משום שחתמו בראש הגט. הנה יכול הטועה לטעות ולומר טעמא דרישא כיון דגט כתוב למעלה אמרינן דלא חתמו אלא על שלמעלה כדרך כל הגיטין שחותמין למטה מן הגט ולא חתמו נמי על שלמטה אבל היכא דליכא אלא גט אחד אע"פ שחתמו למעלה מן הגט כשר כיון דודאי דהם חתמו על הגט הכתוב למטה מהם. להכי אצטריך רבינו לכתוב העדים שחתמו בראש הדף של גט וכו' לומר שאפילו דליכא אלא גט אחד ובודאי חתמו עליו פסול שצריך שתהיה החתימה למטה מן הגט. ולהכי כתב הרב המגיד ולא הוצרך רבינו להזכיר זה כאן לפי שהוא נכלל במה שיתבאר בסמוך ע"כ. שודאי הוא נכלל ולא הוא עצמו כמ"ש ומעתה לא קשה מה שהקשה ך הלח"מ ודוק

פרק ה' דין א' זה שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה וכו' הכל רשותה הוא ומשיגיע לרשותה נתגרשה ע"כ. הנה משמע מדבריו אלא משום דידה משמע רשותה וכן כתב רש"י ז"ל במציעא דף י' ע"ב במ"ש הש"ס מר סבר חצר משום ידה איתרבאי וכו' ופירש שם דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו עכ"ל. וכיון שכן קשה לי דהא בש"ס הכא קאמר מנא הני מילי דתנו רבנן ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מכל מקום ע"כ. הרי משמע דידה ידה ממש משמע אלא משום ריבויא דונתן הוא דקא מרבי לגגה וחצרה וקרפיפה וידה אצטריך לחצר המשתמרת לדעתה וכמו שכתב רש"י בד"ה ת"ל ונתן בכל מקום: ועוד קשה על דברי רבינו שכתב בדין ב' הזורק גט לאשתו לתוך חצרה אם היתה עומדת שם בצד חצרה נתגרשה ואם לאו לא נתגרשה עד שתעמוד בצד חצרה וכו' שחוב הוא לה הגירושין ואין חבין לאדם אלא בפניו ע"כ. ולמה ליה להאי טעמא והא קאמר בש"ס דטעמא משום דאמר קרא ידה כידה מה ידה משמרתה לדעתה אף חצרה המשתמרת לדעתה: ונ"ל דרבינו נקט כדברי רב אשי שהביא הרב המגיד דאמר רב אשי חצר איתרבי משום יד וכו' ואין הכוונה שמשמעות ידה כך הוא אלא משום דכתיב ונתן מ"מ כדברי הברייתא אלא דנקט מלתא דשייכא בפשט הכתוב. ואף ע"פ שאינו מוכרח דידה היא רשותה. דעיקר הוא משום דכתיב ונתן מ"מ אבל צריך למכתב ידה דבעי שתהא סמוכה לחצרה כידה וכתב רבינו זה הטעם שחוב הוא לה הגירושין וכו'. כדברי רב אשי דאמר ולא גרעא משליחות וכו' ודוק

אבל אכתי קשה על דברי רש"י הנז"ל דמי הכריחו . לפרש כך וידה רשותה משמע כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו. וכי תימא משום דהכי לישנא משמע דקאמר חצר משום ידה איתרבאי דהוא משמע דכך משמעות ידה ולא משום ונתן זה אינו שהרי אח"כ בסוף הדף נקט האי לישנא דקאמר ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא ידה אין לי אלא ידה גגה וחצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן וכו' הרי שעל לישנא דא קאמר משום ונתן: וי"ל דרש"י דפירש כך הוא משום דודאי הש"ס כך הוה סבר דמשום דידו רשותו הוא דקא פריך מי איכא מ"ד חצר משום שליחות איתרבאי והתניא בידו אין לי אלא בידו גגו חצרו וקרפיפו וכו' ואי ס"ד חצר משום שליחות איתרבאי א"כ מצינו שליח לדבר עבירה וכו' ואם היה סבר דטעמא הוא דידה הוא משום דכתיב ונתן אם כן הוה ליה ליפרוך הפירכא הבתרייתא והתניא ידה אין לי אלא ידה וכו' שהוא הפך דבריו לגמרי. ועוד דמברייתא זאת והתניא בידו אין לי אלא ידו וכו' מינה הוה ליה ליפרוך דמשום ידו הוא דאיתרבאי חצר. דכתיב המצא תמצא מכל מקום ואמאי קא פריך ליה משום דאם כן מצינו שליח לדבר עבירה דהיא פירכא שיש עליה תשובה . אלא ודאי דסתמא דש"ס מעיקרא קא סבר דמאן דסבר דחצר משום ידה איתרבאי הוא משום דכתיב ויקח את כל ארצו מידו הוא משמע רשותו. ולהכי לא הוה יכול לפרוך לאידך מהאי ברייתות דאדרבה מהאי ברייתות משמע דידו לאו רשותו דאל"כ אמאי אצטריך לתנא דברייתא לירבי להו משום המצא תמצא וכו'. ולאידך תנא משום ונתן והא ידו משמע רשותו ולהכי לא קא פריך מעיקרא אלא דאם משום שליחות איתרבאי א"כ מצינו שליח לדבר עבירה וכו' דודאי דלאו משום שליחות איתרבאי חצר דהיא פירכא אלימתא וכד תירץ ליה האי פירכא רבינא ורב סמא למר כטעמיה ומר כטעמיה אזי הדר למפרך בגוונא אחרינא ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה איתרבאי דהיינו אלא משום שליחות איתרבאי דכתיב ושלח. והא תניא דמשום ידה איתרבאי וכו' משום דכתיב בידה דקאי עליה ונתן מ"מ ולא משום דכתיב ושלח וכמו שפירש"י וז"ל אלמא משום ידה איתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיבה הכא כדתניא ושלח וכו' דהש"ס עסיק למיפרך למ"ד דמשום שליחות איתרבאי ולסתור סברתו . דנפקא מינה לענין קטנה ולהכי לא פריך לפי מאי דס"ד דמאן דס"ל דמשום ידה איתרבאי הוא משום דידו משמע רשותו מהני ברייתות דהוא משמע דידו ממש הוא כיון דלא נפקא מינה לדינא. דהדין הוא כוותיה דלאו משום שליחות איתרבאי אלא משום דכתיב ונתן ואז משמע דבידה ברשותה קאמר. ותירץ לו לענין גט כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי. דהיינו כולהו ס"ל כהברייתא משום דכתיב ונתן ואז משמע דבידה ברשותה קאמר

דין ג' היתה עומדת בראש הגג שלה וכו' כתב הרב המגיד דע שהוא מפרש הא דלא שאנו אלא שנמחק דרך ירידה וכו' אלא דרך ירידה פי' בסיפא דמתני' שהוא מלמעלה והיא מלמטה וכו' אבל נמחק