לבב דוד סג

אתא לאשמועינן דגם בשלא כתבו בעצמו ולא צוה לסופר לכתוב כך דווקא בשלא ערער לומר דאדעתא לקלקולה נתתיו לה. וכן נראה מדברי הרשב"א שהביא הב"י בסימן קכ"ו וז"ל אלא שכתב הסופר כן והוא לא ידע ולא קרא הגט אין חוששין לו ע"כ משמע דאם קרא הגט וידע חוששין לו למה שערער דמשמע דקריאת הגט או ידע הוא גורם הערעור דהוא ודאי כמו שכתבתי. ובודאי שבאותו לשון שכתוב בב"י הוא טעות מה שכתוב או שלא צוה לכתוב כן וכו'. דצ"ל אבל אם לא צוה לכתוב כן ע"כ משום דתחלת דבריו הוא איירי באופן דחוששין לו למה שאמר שבכוונה כתב כך לפוסלו וכיון שכן היאך אתי תשלום דבריו או שלא צוה וכו' אין חוששין לו. אלא ודאי שצ"ל אבל אם לא צוה וכו' וזה פשוט. וכן משמע מדברי רבינו האיי שהביא בסמוך ה"ה ממה שכתב אי בעל יהיב רשותא לסופר למכתב גט שלם וטעו מהני כולהו וכו' אי אתיא לאנסובי ואתי בעל ומערער ואמר האי דכתיב ודין דינא הוא דאמרי ולכך נתכוונתי לא מנסיבנא לה וכו'. דאיך אמר ודין דכתיב ודין דינא הוא והא איירי תחלת דבריו בדיהיב רשותא לסופר גט שלם וטעו בהני דלא איהו כתביה ולא צוה לכתוב כך. אלא ודאי דיכול לומר לכך נתכוונתי בשעת נתינה כיון שראה שכך כתוב אזי סבר דודין דינא הוא דאמר ולכך נתכוון בנתינתו. וכך נראה נמי מדברי הריב"ש שהביא הב"י שם דגם בדלא כתביה איהו בעצמו יכול לערער לדברי הגאונים שכתב וז"ל ואף בהם כתבו הגאונים שאין הגט פסול אלא כשהבעל מערער דמשמע בדלא כתביה איהו איירי אלא הסופר טעה וזה משמע ממה שכתב אחר כך ועוד יש מקילים ואומרים שלא נאמר זה אלא כשהבעל בעצמו כתבו ומערער אח"כ ואומר לכך נתכוונתי אבל כל שצוה הסופר לכתוב גט כשר וטעה הסופר ולא דקדק באותם דקדוקים אין לפוסלו בדיעבד אפי' אם ערער הבעל עכ"ל. משמע דלגאונים איירי בדלא כתבו איהו אלא שצוה הסופר לכתוב גט כשר ואפ"ה יכול לערער והיכי דמי יכול לערער דהוא ודאי דאיירי דאמר שראיתיו שכך כתוב ונתתיו לה אדעתא לקלקולה. וג"כ משמע הכי מיש מקילים עצמם שכתב אפילו אם יערער הבעל אלמא דשייך ערעור הבעל אע"ג דלא כתביה איהו וגם צוה לסופר לכתוב גט כשר דהוא ודאי כמ"ש אלא דיש מקילים לומר דאין חוששין לערעור שלו

והשתא לפי זה אינו מוזכר בדברי בעל העיטור חילוק בין נישאת או לא נישאת וכן בדברי רבינו האיי אלא בדברי רבינו נסים שהשיב בקבלה מפי הגאונים דהיכא דאיכא תרתי אם נישאת תצא ונ"ל דאין כך סברת בעל העיטור ורבינו האיי. ומה שכתב בעל העיטור ורבינו נסים השיב כן בקבלה מפי הגאונים וכו' אין הכוונה שהוא כדבריו וכדברי רבינו האיי. אלא הכוונה לומר דגם הוא סובר דאין זה אלא בדאיכא ערעור דבעל דוקא אבל למסבר כוותיה דאי איכא תרתי אם נישאת תצא לא אמרו: ותדע ע דכן הוא דלא סברי כוותיה קאמר שהרי לדברי רבוותא שהביא בעל העיטור משמע בסוף דבריו דאם ערער הבעל איכא למיחש להני דקדוקים אע"ג שהוא לא כתבו ולא צוה לסופר לכתוב כך. וכן בדברי רבינו האיי דאמר ודאי אי אתייא לאנסובי ואתי בעל לערער וכו' לא מנסבינן לה אבל בדברי רבינו נסים בסוף דבריו כתוב וכל טעות שבא מתחת ידי סופר אין ערעור הבעל כלום ע"כ. הרי שחולקים הם בזה וכן נראה מדברי הרא"ש שאין מסכים לדברי רבינו נסים דאי איכא תרתי תצא שהרי הביא דברי בעל העיטור הראשונים ולא הביא תשלום דבריו במה שכתב משם רבינו נסים וכן מוכח נמי ממה שכתב בקיצור פסקיו וז"ל ולשאר הפוסקים אם הבעל מערער אין לגרש בו ואם לאו מגרשין בו ' נתגרשה בו והבעל מערער לא תנשא ואם נישאת לא תצא ע"כ. משמע דבכל גוונא שהבעל מערער אפילו הוא כתבו בעצמו כיון שנישאת לא תצא שהוא שלא כדברי רבינו נסים. אלמא שלדברי הנך רבוותא ורבינו האיי ס"ל הכי שלא כדברי רבינו נסים וכן רבינו בעל הטורים כשהביא דברי בעל העיטור לא הביא יעו"ש: דברי רבינו נסים הנז' כנ"ל דלא כדברי הלח"ם יעו"ש

דין י"ז בד"א כשהיה הגט יוצא מתחת ידה או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן לה בפניהם ע"כ. כתב הרב המגיד וז"ל חילוק זה לא כתבו שאר השטרות וכו' מ"מ השטרות הן חלוקות מן הגיטין וכו' וכר"א דאמר הכי בפ' המביא תניין וכו' ולזה לא חילק בשטרו' כמו שחילק כאן ע"כ הדבר מבואר שהכוונה דבהדיא קאמר ר"א אבל בשאר שטרות לא דלא מהני עדי מסירה כמו בגיטין. וכיון שכן מאי דקאמר אח"כ והוכרח ז"ל לחלק וכו' לפי שנתבאר למעלה וכו' הוא לכאורה שפת יתר ועוד מה שאמר אלמא המחקין שהזכירה התוספתא בשאין עדי מסירה לפנינו אין לו שחר לכאורה דמאי אלמא דקאמר. דלמעלה היה לו לומר כדאמר וכר"א דאמר הכי פ' המביא תניין וכו' וא"כ התוספתא שהזכירה המחקין בשאין עדי מסירה לפנינו: ונראה לי דהוא מביא ראיה על בין השטין או שהיה קרוע שתי וערב שכתב רבינו דמהני בעדי מסירה. דהוא כיון דהמחקין שהזכירה התוספתא הוא מוכרח לדידן דקי"ל כר"א דהיא איירי בשאין עדי מסירה א"כ ג"כ גם הנך דהזכירה דהוא נקרע שתי וערב איירי בליכא עדי מסירה. אלא דאין הלשון מתוקן

עוד כתב וכן נראה פ' המביא תניי תלל' ואו ץ המשנה שאמרה ועל העלה של זית ולאו כמקרע הוא ותירצו א"ר זעירא תני בונא שילוח אפי' לא כתב אלא אני פלוני מגרש את אשתי כשר ע"כ נ"ל דהראיה היא דהתם קאמרי איזהו קרע של ב"ד בין כתב לעדים דהוא פסול. ובודאי דאין הכוונה שהכתב כולו שלם אלא שנקרע חתימת העדים ממנו דאם כן מאי משני אפילו כותב אני פלוני מגרש את אשתי כשר והרי לא תירץ מידי שאף ע"ג שזה יכול לכותבו על העלה של זית הרי צריך עלה אחר לחתום עליו העדים וא"כ הרי קרע ב"ד הוא שנתקרע בין הכתב לעדים. ומוכרח לומר דבין הכתב לעדים דקאמרי הוא בתוך כתב הגט למעלה מן העדים. שאז העדים הם חתומים על גט קרוע וכמאן דליתנהו דמי. ולהכי כד פריך עליה מן העלה של זית דבעלה אחד אי אפשר לכתוב כל הגט אלא בעלים הרבה ואם כן הוי קרע בתוך הכתב ופסול. ותירץ רב זעירא שאיירי שכתב אלו התיבות שהוא גופו של גט שכשר. דסגי להו בעלה אחר דאין הקרע בגופו של גט. ומשמע דשאר הגט וחתימת העדים הם בעלים אחרים. ואם בעידי חתימה לבד נתן