לבב דוד נט

סימן בכלי אשר היה מונח בו. וכך הם דברי רבינו שכתב או שמצאו בכלי אשר הניחו בו דהיינו שהכיר שזה הוא הכלי אשר הניחו בו. שהוא ודאי על ידי סימן שיש בו דאי לאו הכי מהיכן יודע שזה הוא הכלי אשר הניחו בו דילמא שזה כלי אחר שדומה לכלי אשר היה בו ולכך דייקי דברי ה"ה שכתב שימצא באותו הכלי אשר נאבד בו דהיינו באותו ממש דהוא על ידי סימן וכן הבין הר"ן ז"ל בדברי רבינו שהוא על ידי סימן כרש"י ז"ל. והשיג עליהם: ומ"ש ה"ה ורבינו לא רצה לכתוב זה לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו ויבא הדבר לכלל מחלוקת מי הוא צורבא מרבנן ורצה להחמיר באיסור ערוה ע"כ. לכאורה דברים אלו קשים כיון שאמר משום שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו למה ליה לומר עוד ויבא הדבר לכלל מחלוקת. ועוד מה זה שכתב ורצה להחמיר באיסור ערוה. והא קאמר שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו. ולא משום דרצה להחמיר באיסור ערוה

ונ"ל דמה שאמר שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו וכו' אין הכוונה דאין צורבא מרבנן כלל דהא רבינו כתב בפי"ד מהל' גזילה ואבדה דמהדרינן אבדה בט"ע לצורבא מרבנן. אלמא דגם עכשיו איכא צ"מ אלא כוונתו דאין מצוי הרבה. וכיון שאנו מבררים דזה הוא צ"מ ולזה יבא לכלל מחלוקת שזה שאין מחשיבין אותו צ"מ יהיה קפיד ולכן לא דייקי כ"כ במלתיה ולפיכך במידי דממונא כיון שיבואו ויגידו עליו דזה נקרא צ"מ שיש בו התנאים דמהדרינן ליה בט"ע אזי מהדרינן ליה דסמכינן על המגידים שיש בו התנאים דצ"מ. ואע"ג דאיכא למימר דלא דייקי כ"כ במלתיה מפני המחלוקת כיון דאינו איסור ערוה סמכינן עלייהו ומהדרינן ליה בט"ע. אבל במידי דערוה לא סמכינן עלייהו כיון דאין מצוי עכשיו צ"מ. והא דהגידו עליו הוא דלא דייקי מפני המחלוקת. אבל אם היה מצוי עכשיו צ"מ כמקודם ודאי דסמכינן על המגידים דודאי דייקי ולא מפני המחלוקת לא דייקי כיון שמצויים הרבה ודאי דכך הוא שהוא צ"מ: עוד כתב ה"ה ומ"מ הרבה מן האחרונים ז"ל פירשו דמתניתין תרתי קתני וכו' ה"מ בדאשכחיה אחר אבל אם מצאו מי שאבד ממנו ויש לו בו ט"ע ה"ז כשר שעד אחד נאמן צאיסורין בט"ע. פי' דאם מצאו אחר ובא השליח ליקח אותו מהם בט"ע שיש לו בו אין נותנים לו אם אינו צ"מ. דדילמא משקר משום הפסד שכרו כמו שכתב הר"ן ז"ל. או כי היכי דלא ליהוי למריה גיטא תרעומת עליה כמו שכתב הרשב"א ז"ל- אבל אם מצאו הוא בעצמו דליכא הך טעמי נאמן ואפי' אינו צ"מ. דעד אחד נאמן באיסורין בט"ע. אלא דמשמע מזה דכל דאיכא הך טעמי אינו נאמן בט"ע דאמר ואם כן אפילו מצאו בעצמו אם יש עדים שראו שנאבד ממנו הרי איכא למיחש להנך טעמי דיאמר כך כדי שלא יפסלו הגט. דבשלמא בדליכא עדים ודאי דנאמן במגו דאי הוה אמר לא נאבד ממני. אבל בדאיכא עדים דליכא מגו אכתי איכא למיחש להנך טעמי ומדברי ה"ה שלא חילק משמע דבכל גוונא דמצאו הוא בעצמו אע"ג דאיכא עדים שנאבד ממנו נאמן ואמאי הרי אכתי איכא למיחש להנך טעמי: וראיתי למר"ן בב"י סימן קל"ב שכתב וז"ל אבל הרב המגיד כשכתב שטה זו בפ"ג תלה הטעם מפני שעד א' נאמן באיסורין בטביעות עין. ולפי זה אפשר לדון ולהכשיר אפילו ידעו אחרים או ראו שנאבד ממנו כיון שאחר כך מצאו הוא עצמו עכ"ל. ולא ידעתי דאיך אפשר לדון ולהכשיר אפילו ידעו אחרים או ראו שנאבד ממנו כיון שאח"כ מצאו הוא בעצמו דלמאי מהני דמצאו בעצמו כיון דאיכא עדים שראו שנאבד ממנו הרי איכא למימר דהוא משקר משום הנך טעמי דכתיבנא ואם משום דעד אחד נאמן באיסורין בט"ע אם כן גם בדאשכחיה אחר יהא נאמן משום דעד אחד נאמן באיסורין בט"ע

דין י"א היה לעדים בגט סי' מובהק כגון שאמרו נקב יש בו בצד אות פלוני וכו' כתב הרב לח"מ תימא דבגמ' וכו' והא רבינו בהל' גזילה ואבדה פסק בההיא בעיא דאלו מציאות דף נ"ז ע"ב דסימנים דאורייתא עיין שם וא"כ תימא הוא איך כתב כאן נקב בצד אות פלונית לא הול"ל אלא נקב בעלמא וצ"ע עכ"ל. נלע"ד דלא קשה דמ"ש שם רבינו הסימנים המובהקים סומכים עליהם דין תורה הוא על הסימנים המובהקים לגמרי כגון הכא נקב יש בצד אות פלונית דבהאי ליכא בעיא דלא בעי אלא בסימנין כגון נקב בעלמא וכיוצא אי סימנים דאורייתא וכמו הנך דאלו מציאות דאינם סימנים מובהקים כ"כ. וכבר כתב רש"י ז"ל בסוגיין דהכא דלרב אשי נמי מספקא ליה הילכך באיסור אשת איש לא סמכינן אסימנין בעלמא דילמא סימנין דרבנן ובממונא הוא דמצו רבנן להפקיע דהפקר ב"ד הפקר וכו' אבל למשרי איסורא לא מצו רבנן לעקור דבר מן התורה ע"כ. וא"כ מה שכתב שם רבינו דדנין עליהם בכ"מ דין תורה דמשמע דגם לענין ערוה הוא איירי כגון הכא דנקב יש בצד אות פלונית דזה ודאי דין תורה שדנים עליהם וליכא ספיקא כמ"ש ומה שגמר שם רבינו והמדה או המשקל או המנין או מקום האבדה סימנין מובהקין הן ע"כ. לא קאי על מה שאמר מקודם דין תורה אלא דבר אחר הוא דאלו סימנים מובהקים הם לענין אבדה דהם סימנים חשובים והם דאיבעיא להו בש"ס עליהם אי דאורייתא ולא אפשיטא אבל מ"מ לענין אבדה מחזירין עליהם כמו שכתב רש"י ז"ל דלעיל

וראיתי להרב המגיד שם שכתב דרבינו פסק כמ"ד סימן דאורייתא ובעיא היא באלו מציאות וסובר רבינו דדעת רבא דסימנים דאורייתא וכו' דלפי זה ודאי דתקשה קושיית הלח"מ הנז'. וכבר שם מר"ן בכ"מ השיגו מדבריו עצמו ממ"ש בפי"ג מהל' גירושין גבי מצאוהו הרוג וכו' יעו"ש. ודעת מר"ן בדברי רבינו שם כמו שכתבתי וכתב וז"ל ודייק לשון רבינו כן מדלא כתב הסימנים המובהקים סומכים עליהם דין תורה ואלו הם סימנים מובהקים מדה או משקל או הו"ל לכתוב המדה והמשקל סימנים מובהקים הם מן התורה עכ"ל

דין ט"ו ט"ז י"ז י"ח הכל כשרין לכתוב את הגט וכו' נראה לי דרבינו דפסק כן דאזיל לפי דברי הרי"ף ז"ל שהביא שתי האוקמתות אוקמתא ראשונה דאמר רב הונא והוא שיהיה גדול עומד על גבן ובתר הכי אוקמתא דרב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף דמשמע דהני אמוראי סמכי אהדדי ותרוויהו תרתי בעינן שיור מקום התורף. וגדול עומד על גביו בכתיבת טופס. וכמו שפירש הר"ן בפירוש א' דהרי"ף כהרמב"ם ס"ל.