לבב דוד נח

ולפי דברי ה"ה דרבינו יפרש דאמר רב הלכה כר"א הוא אדברי ת"ק אין להקשות על רבינו דלמה לא הזכיר בשום מקום דגם בשטרות צריך שיניח המקומות שהזכיר במתניתין. משום כיון דבש"ס אמרו דליתא דרב פפי מדברי רב נחמן משמע דהלכתא הכי. דלא חיישינן לשקרא ומותר לכתוב גם התורף. ולהכי רבינו בפ"ו מהל' עדות כתב דאשרתא חתמינן לה מקמי דנחזו סהדי החתימה ונתן טעם משום דאין הכתיבה עיקר אלא החתימה. דמשמע דבכל צד לא חיישינן לשקרא דהכל תלוי אם נחתם בזמנו ובדבר שהוא אמת לבסוף אז לא חיישינן לשקרא דמקודם: ונמצא דגם מה שאמר רב הלכה כר"א הוא דוקא על גיטי נשים דצריך שיניח מקום התורף משום דבעי כתיבה לשמה וכמו שפסק רבינו: אבל מר"ן בכ"מ כתב דרבינו פסק כת"ק משום דאמר שמואל ורב חנא משמיה דעולא דאוקמוה למתני' דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפי' חש"ו בשייר מקום התורף כדאיתא בפ' המביא תניין. אלמא דס"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף עכ"ל. ולא ידעתי דאם כך הוא דדמי הך להא למה צריך בחש"ו גדול עומד על גבו: ועוד דלמה לא כתב דלמה לא פסק רבינו כדברי ת"ק לגמרי דגם בשאר שטרות צריך שיניח המקומות דקתני מתניתין לדעת ת"ק: איברא דגם לדברי הרב המגיד לפי מה שפירשתי דבריו כנז' לעיל. הוא דוחק דדברי רב קאי על ת"ק משום דאוקמוה לה בש"ס ור"א היא וכו'. כיון שלא מוזכר במתניתין דברי ר"א. כי אם בסיפא דהוא מכשיר בשאר גיטין ופוסל בגיטי נשים

ואנכי ההדיוט נ"ל דמה שפסק רבינו כת"ק דבגיטי נשים יוכל לכתוב טופס משום תקנת סופר משום דרב יהודה ושמואל קא מפרשי את"ק ואמרי שצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם וכו'. משמע דס"ל דהכי הלכתא כת"ק ומה שלא כתב רבינו שצריך נמי בשאר שטרות שיניח מקומות המוזכרים במתניתין לדעת ת"ק הוא כמו שכתבתי לעיל בפירוש דברי הרב המגיד ודוק

דין ט' המביא גט ואבד וכו' הוחזק באותו המקום איש א' וכו' הואיל ועבר אדם שם ואע"פ שלא שהה ע"כ. הנה ממ"ש הואיל ועבר אדם ואע"פ שלא שהה משמע דהכי קאמר דבהוחזקו וכו"לא עבדינן כדינא דלעיל דבעי עד ששהא אלא כיון שעבר אדם שם חוששין שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא וא"כ החששא של הוחזקו באותו המקום איש אחר ששמו כשמו שבגט הוא בדוקא במקום שהשיירות מצויות איירי רבינו. אבל במקום שאין השיירות מצויות אע"ג דהוחזקו שניים וכו' לא חיישינן כיון דאין השיירות מצויות וכמו שכתב הרב המגיד שזה דעת רבינו. ונמצא דברי רבינו דבאבד במקום שהשיירות מצויות דפסק בשלא שהא הוא בשלא הוחזקו. אבל בהוחזקו מחמרינן כדברי האומר שלא עבר אדם. דפלוגתא דא דברייתא איירי בששיירות מצויות ורבינו בשלא הוחזקו דפסק כלישנא בתרא דרבי זירא הוא דוקא כששהא דלא עבדינן תרי חומרי. אבל בהוחזקו אזי פסק כמ"ד שלא עבר

אלא דקשה לי כיון דבבא דאבד במקום שהשיירות מצויות דקאמר לה רבינו בסתם שהיא איירי בשלא הוחזקו א"כ גם בבא ראשונה דאבד במקום שאין השיירות מצויות דקאמר לה רבינו בסתם היא איירי ג"כ בשלא הוחזקו: ועוד מה הלשון דנקט רבינו בבבא דהוחזקו וכו' הואיל ועבר אדם שהוא לשון של נתינת טעם והיה לו לומר אפי' בעבר אדם שם ולא שהה כיון דאיירי אבבא הקודמת דהיא בשיירות מצויות שם דפסק בשהא דוקא. דהיינו אבל בהוחזקו מחמרינן אפילו בעבר בעלמא: לכן מה שנראה לדעתי דעת הדיוט הוא שרבינו איירי גם בבבא ראשונה בשלא הוחזקו וכמו בבא שאחריה דתרוויהו בסתם נקט להו וכדאמר בבא ג' הוחזקו וכו' הוא קאי אתרוויהו שתי בבות הקודמים דבהוחזקו ליכא הך דינא. אלא שחוששין שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא אפילו במקום שאין השיירות מצויות שם ונתן טעם לזה הואיל ועבר אדם שם. דהיינו כשהוחזקו אזי חיישינן אפילו בהעברה בעלמא ואע"ג דלא שהא דאמרינן דמזה נפל וכיון שכן מה לי שיירות מצויות מה לי שאינן מצויות כיון דהחששא משום זה שעבר. דהשתא דבמקום שאין השיירות מצויות ולא הוחזקו הוא אפי' עבר אדם ושהא שם לא חיישינן לנפילה דיחיד. אבל במקום שהשיירות מצויות הוא דוקא לאלתר שלא עבר אדם ושהה שם. דאם שהה שם מחמרינן ביה. כיון שזה המקום השיירות מצויות גזרינן גם באדם אחד ששהא שם אבל בהוחזקו גם בהעברה בעלמא חיישינן. דלזה החששא הוא אפי' בשאין שיירות כיון דהשתא מיהא הרי עבר: ומה שפסק רבינו כך הוא דמפרש דמה שכתב הרי"ף ז"ל וז"ל ומסתברא לן דבכי האי מלתא דהיא איסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל. וצריכים אנו ליתן סימן מובהק כרב אשי וכו' דכוונת הרי"ף במה שכתב אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל. הוא בכל גוונא אפילו באין השיירות מצויות דהוא בסתם קאמר וסברא היא להחמיר יותר כשהוחזקו שני יוסף בן שמעון. וכמו שכתב הרא"ש על לשון הרי"ף וז"ל וכיון שכן אם הוחזקו אף על פי שאין השיירות מצויות ע"כ. והכוונה דכל שהוחזקו לא מהני אם לא שהה כמו דין שיירות מצויות. אלא דבהעברה בעלמא חיישינן ולית ליה תקנתא. דהיינו דפלוגתא דהנך תנאי בברייתא זה אומר אומר בכה וזה אומר בכה אימא דהוא איירי בשיירות מצויות ולא הוחזקו. אבל בהוחזקו בשעבר אדם לא מהדרינן אליבא דכולהו. דמשום חומרא דאיסורא עבדינן לומר כך. כיון דהוחזקו דהוא עדיף יותר לחוש אפילו בהעברה בעלמא שמא נפל ממנו

שם או שמצאו בכלי שהניחו שם ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט שהיה כרוך וכו' כתב הרב המגיד והוא ז"ל סבור דחדא קתני דתרתי בעי שימצא באותו הכלי שנאבד בו ושיהיה מכיר הגט וכו' וזה דעת רש"י ז"ל וכו'. מ"ש שזה דעת רש"י הוא כך כתוב ברש"י סביב הרי"ף אבל ברש"י שבש"ס או או קאמר דבחדא סגי. אבל לכאורה קשה על דברי המגיד דמשוה דברי רבינו לדברי רש"י. והלא רש"י כתב שיש סימן בכלי שהוא שלו. ואילו דברי רבינו לא בעי סימן בכלי. ונלע"ד דודאי שוים הם לפי שמ"ש רש"י שיש סימן בכלי הוא כדי לידע שזה הוא הכלי אשר היה בו. דאי לאו הכי חיישינן דשמא גט אחר זה והיה ג"כ בכלי כזה להכי צריך שיש