לבב דוד מח

ז"ל הביא דברי רב פפא ג"כ אלמא דרב פפא כרשב"ג ס"ל. וא"כ רשב"ג בשנים מודה ולא פסיל אלא בחד- אם לא רב נחמן וספרי דייני דהיינו שהרא"ש קא מכריח שלדעת הרי"ף ז"ל הכי הוא ממה שפסק כרשב"ג והביא נמי ההיא דרב פפא. וממה שהביא גם ההיא דרב נחמן שמעינן דכל דלא כרב נחמן וספרי דייני לא מהני בחד דרב נחמן דאית ליה אימתא דווקא הוא דמהני בחד אבל באחריני בעי שנים דגם רשב"ג בשנים מודה ופסל בחד ולהכי לא הביא הך דר' אלעזר דהך הוה קרי ליה חד דווקא דלא מכשרינן בחד לרשב"ג אלא כגון רב נחמן דווקא דאית ליה אימתא כן נ"ל

עוד כתב בדיבור הסמוך וז"ל ובפרק ד' גבי עדים חתומים בכתב אחד וגט בכתב אחר שכשר הצריך רבינו שידעו לשון הכתב והכתיבה והטעם דבעי התם תרתי מפני שהגט בכתב אחד והעדים בכתב אחר גרע ע"כ. ודבריו אלו קשים אצלי דאדרבא פשטא דמתניתין בשאינן יודעים איירי דהא בירושלמי והביאו הב"י בסימן ק"ל דהקשו מהאי מתניתין על דברי רב דאמר הדיינים חותמין אף על פי שאין יודעין לקרות ואין העדים חותמין אלא אם כן יודעין לקרות מתניתין פליגא על רב גט שכתבו עברית ועדיו יונית וכו' אלא דפתר לה כשהיו יודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום או שהיו יודעין את שניהם וחתמו באיזה מהן שרצו דהיינו דמוקים לה הכי כי היכי דלא תקשה מינה אדברי רב אלמא דליכא גריעותא בהאי ומהאי הביא ראיה הב"י לדברי רבינו יעו"ש: והשתא דבשלמא לדברי הב"י מפרש דמה דאמר רב אלא אם כן יודעין לקרות לאו דוקא. אלא ה"ה דיבינו הלשון וכמו דמייתי לה התם ראייה לדברי רבינו שאמר הכא והוא שיכירו הלשון. וכן נראה שזאת כוונתו ממה שאמר התם לעיל מזה על מה שאמר רבינו לקמן בגט שכתבו עברית ועדיו יונית וכו' דבעי שיהיו מכירים לשון הכתב והמכתב כתב שם הב"י ואפשר דהרמב"ם לטעמיה אזיל דבעי שידעו העדים לקרות הגט וכו' דהיינו על מה שכתב הכא והוא שיכירו הלשון אלמא דס"ל דמה שיכירו הלשון הוא כמו שיודעים לקרות. ובהכי אזדא לה מה שהקשה עליו בדיבור הקודם למה הוצרך לירוש' לומר שיודעים לקרות דבמכירין הלשון סגי לדעת רבינו ע"כ. דבהברת הלשון הוה ליה כמו שיודע לקרות ולפי זה מפרשינן דברי רבינו שאמר לקמן והוא שיהיו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה דהיינו דבעינן שיהיו מכירים לשון הכתב אף על גב דידע הכתיבה דכתיבה לבד לא סגי אם אינן מכירים לשון הכתב אבל אם מכירים לשון הכתב אע"ג דלא ידעי הכתיבה אם אחרים קורין לו לשון הכתב סגי. דסמך על מה שכתב כאן דבאחרים קורין לו סגי אם מכירים לשון הכתב דכתיבה אינה מעכבת. ואם כן לדברי הב"י אתי שפיר מה שהקשו אדברי רב מהך מתני' דמשמע מינה דאע"ג דאין העדים יודעים לא לשון הכתב ולא הכתיבה מהני. ורב אמר דצריך שיהיו יודעים לקרות דהיינו שיודעים לשון הכתב. ותירץ לו פתר לה כשהיו יודעים לקרות ולא היו יודעים לחתום. דהיינו דיודעים לשון הכתב אם אחרים קורין להם נמי. דלא יש חילוק בין יודעים לקרות בעצמם או אחרים קורין להם לשון הכתב והם מבינים מעצמם. אבל לפי דבריו דזה גרע דהגט בכתב אחד והעדים בכתב אחר א"כ היכי ס"ד דהמקשה האת מתני' איירי בדלא יודעים כלל עד דמקשו מינה על רב. והלא זה גרע ומוכרח לפרש אותה מתני' בדידעי. ועוד לפי התירוץ שתירץ לו בדידעי לומר כדברי רב דמשמע דשוים הם וליכא גריעות משום דגט בכתב אחד ועדיו בכתב אחר: ועוד דאכתי תקשה לדברי רבינו דאמאי צריך שיכירו הכתב והמכתב והלא שם בירושל' אוקמו לה דידעי לקרות ולא ידעי לחתום. דמה דידעי לקרות סגי. אבל לפי דברי הב"י וכמו שפירשתי אתי שפיר. ומה דפשיטא ליה להב"י דיודעין לקרות דקאמר בירושלמי הוא בשקורין לפניהם אלא דיודעין הלשון הוא משום דאם דברי רב דהתם דיודעין לקרות ממש. אתי דלא כמאן דהרי הכא אליבא דכ"ע בגיטין בקורין לפניהם סגי. אלא מוכרח לומר דהכוונה דיבינו הלשון קאמר כשקורין לפניהם. ומינה הביא ראיה הב"י דבעי שיכירו הלשון כמו דברי רבינו וראיה גמורה היא אלא דהב"י באו דבריו סתומים ודוק

דין כ"ה גט שיש עליו עדים ואין בו זמן או שהיה מוקדם או מאוחר וכו' כל אלו פסולין ע"כ וכתב הראב"ד עליו טעה במאוחר דכשר לינשא בו וכו' פירוש דעל מ"ש רבינו דמאוחר פסול כתב על זה שהוא טעה דמאוחר כשר לינשא בו. ולא תימא דאף ע"ג דאינו פסול מ"מ לא תנשא עד זמן הכתוב בשטר דווקא אלא מיום שקיימא בב"ד וגיטה בידה. או שנתנו לה בעדים מאותו יום כשרה להנשא. כיון דלא הזכיר איחור בפירוש דהיינו שאינו גט אלא עד זמן הכתיבה. שאינו יכול לקלקלה כיון שגיטה בידה או נתנו לה בעדים ולא הזכיר לה איחור זמן ואמר ואומר אני שאוכל את פירותיה וכו' דהיינו שאיחור זמן שכתב לה הוא לענין כדי לאכול פירותיה עד אותו זמן וגם כן שאינה גובה כתובתה עד אותו זמן: וכתב עליו הרב המגיד דהאי לא פסיל לדעת הרב דהיינו לכאורה שגם הרמב"ם יודה בזה דהיכא דקיימא בב"ד וגיטה בידה או שנתנו לה בפ"ע. דהרמב"ם שכתב מאוחר פסול הוא דווקא היכא דאיכא למיחש לקלקלה כוון דלא קיימא בב"ד וגיטה בידה קאמר דפסול גט זה ואין להתגרש בו אבל היכא דקיימא בב"ד וגיטה בידה ליכא למיחש לקלקלה. או שנתן לה בפני עדים דליכא למיחש לקלקלה. דהרי איכא עדים דגירשה קודם זמן הכתוב בגט. ולא איחרו אלא משום פירותיה או בשביל גביית כתובתה כמו שכתב הראב"ד. וכתב דא"כ גט הבא ממדינת הים ליפסל. דהיינו שזה המאוחר והמוקדם שפסולין לאו משום דתקנו הכי כיון דלא נמסר לה ביום הזמן הכתוב בגט יהא פסול. דא"כ גט הבא ממדינת הים דלא נמסר בידה בזמן הכתוב בגט יהא פסול. אלא דזה אינו פוסל מצד עצמו אלא מצד הקלקול שיצא ממנו והיכא דליכא קלקול כגון גט הבא ממדינת הים דאיכא קלא שנכתב מקודם כתקונו ובזמנו ועיכוב המסירה הוא משום דבא ממקום רחוק מסקי אדעתייהו לידע יום המסירה וליכא למיחש משום בת אחותו. ובמאוחר נמי דקיימא בב"ד בגיטה הרי ליכא חשש דקלקלה שהרי הגט בידה. או שנתנו לה בפני עדים. דקלא איכא דגירשה ואין שום חשש קלקול איכא. גם להרמב"ם ז"ל כשר לינשא בו. כ"נ לכאורה פירוש דברי ה"ה ז"ל: אבל אין משמעות דברי רבינו כך אלא