לבב דוד מד

משמע דלענין לעיכובא קאמרי וכמ"ש לעיל ודוק

דין ה' זה שנאמר בתורה וכו' שלא נאמר ושלחה אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו הרי זה כמו שגירש והחזיר גרושתו לפיכך צריכה ממנו גט שני כמו שיתבאר ע"פ. קשה לי דהא דצריכה ממנו גט שני איירי בשנתייחד עמה בפני עדים דחוששין לה שמא נבעלה והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. ובנשואה דוקא שלבו גס בה ולא משום דכתיב ושלחה. אלא משום חששא דווקא. וגם בספרי שאמרו שהאשה יוצאה מלפני האיש הוא מדכתיב ויצאה מביתו. ועכ"פ אינו אלא הרחקה כדי שלא יבאו לידי עבירה והרחקה אינה אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא אבל זה שאמר רבינו שלא נאמר ושלחה אלא שאם גירש וכו' לפיכך צריכה ממנו גט שני זה לא מצינו לא בש"ס ולא בספרי

דין ז' אין כותבין במחובר וכו' כתב הרב המגיד וכתב הרי"ף וליתא כדבעינן למימר קמן ע"כ. וקשה לי דאמאי ליתא כיון דבמסקנא הכי אוקמו וגם בהרי"ף אינו כותב זה. ואח"כ ראיתי שמצאו לבעל העיטור במאמר ז' שכתב וז"ל ובחדא נוסחא דרב אלפס אית בה וליתא כדבעינן למימר לקמן. ולא בריר דאי משום דקשיא ליה הא דטופס דקי"ל כר"א דפוסל בגיטין איכא למימר דהתם הוא דפסיל לכתחלה הוא הא דיעבד כשר דומיא דגט ישן מיהו בריש גמרא דמסכתין לא מתוקמא כשמואל דמוקים לה אליבא דר"א אלא כר"מ עכ"ל

כתב הלח"מ ואח"כ כתב שם האיש והאשה והזמן מכאן ראיה לסברת הר"ן דס"ל דלהרמב"ם לא צריך זמן כסברת רבנן מדלא הזכירו כאן עכ"ל ט"ס נפל בדבריו וז"ל דלהרמב"ם לא צריך ודן וכו' וכוונתו שהוא כתב לעיל אבל לפי דברי ה"ה שהביא שם בפ"ד וכו' משמע לכאורה דהוא סבור בדברי רבינו שכך דעתו וכו' דעל זה בא עכשיו לומר דמכאן ראיה לדברי הר"ן שרבינו לא פסק כר' יהודה דס"ל דודן מעכב בגט אלא כרבנן ס"ל דלא מעכב ואע"ג דלכתחלה בעי דאם הוא ס"ל כרבי יהודה דמעכב הו"ל להזכיר גם כן ודן שהוא מתורף הגט הוא ופוסל אם כתבו במחובר דבמקום שאם לא כתבו פסול הגט פוסל ג"כ במחובר וק"ל

דין ח' כתב כל הגט על העלה הזרוע בעציץ נקוב אף ע"פ שנתן לה העציץ כולו הגט פסול גזרה שמא יקטום אבל כותב הוא על חרסו של עציץ ונותן לה ע"כ: נ"ל דהא דכתב רבינו עציץ נקוב משמע דבעציץ שאינו נקוב מקרי תלוש ואף אם יקטום אין חשש דלא מקרי מחוסר קציצה אחר הכתיבה אלא בדבר המחובר דלא איפליגו אביי ורבא אלא בעציץ נקוב דהוא מקרי מחובר דלרבא פסול שמא יקטום ולאביי כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה וכסברת התוספות שם ודלא כר"ת והך ראיה שמביא ר"ת מחרסו של עציץ דכשר משום דאין דרך לשבור העציץ דמשמע דגם בתלוש שייך קציצה אלא דלא פליג רבא משום דאין דרך לשבור העציץ לדעת רבינו ז"ל זאת אינה ראיה משום דהוא ס"ל דגם בחרס העציץ נקוב מקרי מחובר כיון שהוא נקוב וזרעים שבעציץ הוא מחובר לארץ מקרי גם החרס של העציץ מקרי מחובר דבטל אגב זרעים אלא טעמא דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה דאין דרך לשבור העציץ דאם לא כן למה נקט בחרס של עציץ נקוב והא אין חילוק בין נקוב ובין שאינו נקוב דגם בתלוש שייך קציצה וטעמא דכשר משום דאין דרך לשבור העציץ ומה שכתב ר"ת דלאו דווקא נקט עלה של עציץ נקוב דהוא הדין כשאינו נקוב אלא משום רבותא דאביי נקטיה דאפילו בנקוב מכשיר. דברים אלו אינן עולין לדעת רבינו משום דכיון דאין חילוק בין מחובר לתלוש לענין זה מאי רבותא איכא בזה והלא שוים הם וגם אין לומר דנקט נקוב משום דרבא הוא דגזר בו שמא יקטום אבל בשאינו נקוב לא גזר דלא חיישינן שמא יקטום אבל אם קטם גם בעציץ שאינו נקוב פסול דאכתי תקשה דמאי שנא זה מזה. ומה שכתב הר"ן ז"ל טעם דלא גזרינן שמא יקטום אלא במחובר לפי שרוב המחוברין אי אפשר להם בלא קטימה. אה"נ זה לענין דבר התלוש. אבל בעציץ מה לי נקוב ומה לי שאינו נקוב וגם מה שכתב מר"ן בב"י בשם הרשב"א וז"ל א"נ אפשר דרבא לא גזר אלא בעלה של עציץ נקוב. דכיון דייניק שפיר אורחא למיתלש מניה אבל בעלה של עציץ שאינו נקוב לאו אורחיה למתלשיה כולי האי ולא גזרינן ביה עכ"ל. גם זה אינו עולה לדעת רבינו כיון דזרעים איכא בהו והם עומדים לתלישה לבסוף. מה לי עציץ נקוב דיניק ומה לי עציץ שאינו נקוב דלא יניק: וכי תימא דמנין לך לומר דרבינו כך כוונתו דאימא האי דכתב רבי' עציץ נקוב הוא לומר דכשאינו נקוב אין לחוש שמא וקטום אבל לעולם אם קטם פסול. וא"כ מה שהכרחת לסברא זו הוא אם היה הדבר מבואר בדברי רבינו אבל עכשיו שבאו דבריו סתומים אפשר שלא כך כוונת רבינו גם אני אשיבך שכך נראה מדברי רבינו ממה שכתב אח"כ אבל כותב הוא על חרסו של עציץ ונותן לה עכ"ל ואם איתא דכך הוא לדעת רבינו דאף בתלוש איכא פיסול דקציצה הו"ל לומר תחלה וכשאינו נקוב לא גזרינן שמא יקטום. ש כותב על חרסו של עציץ ונותן לה דהא טעם אחד להם דהא רבינו הוא פוסק והיה לו לבאר כל כך ומדלא כתב הכי משמע דבשאינו נקוב לאו משום דלא גזרינן ביה שלא יקטום אלא שייך ביה קטימה דהוא תלוש ולהכי לא כתב אלא חרסו של עציץ דמשמע עציץ דאיירי בו שהוא נקוב דאף ע"ג דשייך ביה קטימה לא גזרינן ביה: ונ"ל שזה דעת רש"י ממ"ש שמא יקטום העלה והויא קציצה מן המחובר דמשמע דלא שייך קציצה אלא מן המחובר דהוא עציץ נקוב. אבל בתלוש לא מקרי מחוסר קציצה. ומה שכתב גבי כתבו על חרסו של עציץ נקוב שאין לחוש שישבור החרס הוא משום דס"ל דעציץ נקוב מקרי מחובר. להכי צריך להאי טעמא דלא כהר"ן ז"ל דהוא ס"ל דחרסו של עציץ נקוב הוא מקרי תלוש ולהכי הוקשה לו דברי רש"י ז"ל אהדדי עד שהוכרח לומר דאפשר שדעתו ז"ל שאם קצץ אפילו דבר תלוש פסול משום מחוסר קציצה מיהו לא גזרינן שמא יקטום אלא במחובר וכו' יעו"ש. דהיינו שהוא מפרש לדברי רש"י שכתב מן המחובר הוא לענין גזירה שמא יקטום דלהכי גזרינן שמא יקטום דהויא מן המחובר: וקשיא לי דאיך אפשר לפרש כך בדברי רש"י והלא רש"י להדיא הוא אומר והויא קציצה מן המחובר. דלענין קציצת העלה דהויא קציצה דהיא מן המחובר: ומיהו כתב לבסוף ועדיין לא נתבאר כל הצורך: ואח"כ ראיתי להעיר שכתב בסי' קכ"ד וז"ל וכתב הרשב"ם